אבודה בעולמה.
אני זוכרת אותה עוד מלפני עשור. כמו רוב הנערות בסיכון גבוה, היא נוצלה בידי ערבים. אני זוכרת איך שהיא הגיעה אלינו לבית החם, מוכה וחבולה.
לא אשכח את הצלקות שעל גופה. היא היתה אצלנו שנה שלמה, היא רצתה מאוד לעזור לעצמה, אך היא היתה מכורה. ולאחר זמן היא חזרה לאותו אחד שפגע בה.
היא חיה בכפר. התחתנה והתאסלמה, והיא אמא לילדים. לפני שנה היא פנתה אלי, בוכה ומצטערת שהגיעה למצב הזה, שלא הקשיבה לנו אז לפני שנים. והיום כשיש ילדים זה אחרת. היא נחשבת מוסלמית ולפי האסלאם, הילדים שייכים לאבא. לאשה אין זכויות. ויש אצלם מצווה לחנך את האישה וגם להרביץ לה. והוא מכה אותה באכזריות רבה והיא תמיד אשמה וכל כך מפחדת ממנו. היא לא עצמאית; הוא שולט בה. היא לא יכולה לצאת מהבית ללא רשות.
באחת הפעמים שהוא הרביץ לה במשך שעות ארוכות, היא התקשרה 100. הגיע שוטר שהחליט לעשות גישור בינהם. היא הבינה שמהמשטרה לא תבוא הישועה. הוא כבר אמר לה שאם היא תברח, הוא יפגע בהורים שלה. היא יודעת שהוא מסוגל ואין מי שיעצור אותו. אנו חיים במקום שאין דין ואין דיין. היא מרגישה שבויה, בת ערובה. היא אומרת שאם לא היו לה ילדים, לא היתה לה בכלל התלבטות, אך עם ילדים זה מורכב יותר. בעלה בדק לה את מכשיר הטלפון והבין שאנחנו בקשר, ושהיא רוצה לעזוב אותו. הוא התקשר אליי, ואיים גם עלי.
מאז לא שמעתי ממנה. ממש דאגתי לה. דרך מקורות עלומים, ביקשתי לדעת וניסיתי לברר מה קורה איתה. רק לוודא שהיא חיה; כי בעלה היה אדם אובססיבי ומטורף שמסוגל לכל.
ועכשיו אנחנו שוב בקשר. היא מתלבטת מה לעשות. אני מבינה שזה שלה, אני לא יכולה לרצות בשבילה. משהו אצלה צריך להיות שלם. היא צריכה מוטיבציה גדולה לעשות שינוי ולצאת מהשאול תחתיות לפני שהיה מאוחר.
ואני, מנסה להבין את נפש העבד, שכמהה לחירות אך מקוצר רוח היא מתקשה לראות את השמש מבעד לעננים ולהאמין בכוחותיה לצאת משעבוד לגאולה.
פורסם בעלון השבת גילוי דעת.
