אבן למחשבה// יפעת לוי

אבן למחשבה// יפה לוי

"אמא תראי מה הבאתי", הדלת נטרקת בחוזקה, מעידה על התרגשות גדולה. מורן, מנגבת את ידיה ויוצאת מהמטבח. מסתכלת בחיוך על בנה המזיע והסמוק מהחום בחוץ, "קודם כל אומרים שלום", מעירה לו ופורעת את שערותיו הבהירות בחיבה.

"רגע, תראי משהו", הוא זורק את הילקוט לרצפה ומתכופף אליו, מחטט ושולף אבן גדולה.

היא מחייכת, "איזו אבן יפה, אתה רוצה לצבוע אותה?"

הוא מסתכל עליה במבט מרחם, "לא, את לא מבינה כלום. זה אבן לזרוק על יהודים". 

היא נושכת את שפתה התחתונה, "למה לזרוק אבנים, זה מסוכן, חמוד שלי", היא מלטפת את לחיו.

הוא מרחיק את ידה, "ככה. כולם עושים ככה בחצר, מתאמנים לזרוק הכי רחוק", הוא מסתכל עליה בעיניו הכחולות והגדולות, מושך בכתפיו ומכניס את האבן חזרה לתיק, "היום אני הצלחתי הכי רחוק…" הוא מתאר במרץ איך הוא זרק ופגע, מנסה ללמד אותה טכניקות שלמד מהחברים בבית הספר. 

היא מסתכלת עליו וליבה מתכווץ, המילים שלו כמו מנגינת רקע לזכרונות שעולים לנגד עיניה, 

היא נזכרת, איך לפני עשר שנים, כשהכירה את האני, הרגישה שמצאה את אהבת חייה. הוא לא ביקש ממנה להתאסלם או לגור בכפר של המשפחה שלו. אבא שלה אמר בכאב, 'אחרי החתונה הכל ישתנה, הוא יהפוך למפלצת ואז תבואי עם הילדים שלך לבכות לנו'. היא התעלמה מדבריו.

עד היום, אבא שלה לא רוצה לשמוע ממנה בכלל. הוא לא ראה את בנה אף פעם.

אמא שלה בכתה בלי סוף ולא באה לחתונה, אבל הן מדברות מידי פעם בטלפון, ואז אמא שואלת אותה, 'איך הוא מתנהג אלייך? הוא מרביץ לך?' ונדמה שאמא מצטערת כשהתשובה שלילית. 

פעם אחרונה הן נפגשו בבית החולים אחרי הלידה. 

ההורים שלה הביאו אליה את דבי, שהתחתנה עם ערבי כדי שתספר לה כמה סבל היא עברה, ואיך החיים שלה הפכו לגיהנם. השיגו חוברות וסרטונים עם סיפורי זוועה על בנות שנפלו בידיים של בעל ערבי.

 'או קיי', היא הסכימה, 'הם נפלו בידיים של בעל רשע, אבל האני', אמרה בפאתוס, 'הוא משהו אחר'. 

היא מבינה אותם, כל אחד רוצה שהילד שלו ילך בדרכו יהיה שייך לעמו. אבל היא לא רוצה לשנות את החיים שלה. בסך הכל האני, בעלה, אדם מתורבת ונעים, נכון שלפעמים הוא כועס מאוד ואז הוא קצת מסוכן. אבל יש גם יהודים כאלה. ואם היא נזהרת לא להרגיז אותו אז הכל טוב. החיים זורמים, הם גרים בעיר ישראלית מעורבת, יש כסף ופינוקים, יש להם בן חכם וחתיך שכולם אוהבים אותו, ועוד מעט תיוולד להם בת. 

אבל היא לא חשבה על זה. על החינוך של הילדים שייוולדו לה. על החברים שגורמים לבן שלה להיות מופרע, שהבן שלה יזלזל בחיי בני אדם, שהיא מגדלת מחבל קטן שעוד יפגע בעם שלה. לזה, היא לא מוכנה. המחשבה שהוא עלול לזרוק את האבן הזאת, האבן? 'הסלע' הזה על אחד מהעם שלה\שלו, ליבה מחסיר פעימה.

הילד שם לב שאמא חולמת, "אמא, את לא שומעת אותי בכלל", אומר בקול מתפנק.

היא שותקת ומסתכלת עליו במבט כזה, שהוא לא אוהב. הוא שוקל בדעתו אם להיעלב אבל הבטן שלו מקרקרת והוא מכריע בחכמתו הילדותית להניח לזה.

הוא רץ לחדר, תולה את התיק במקום, כמו שאמא אוהבת, וחוזר מהר לשטוף ידיים לפני האוכל. היא גונזת את המחשבות והזכרונות ומגישה לו את הארוחה כמו כל יום. הוא אוכל, משחק. אחר כך היא עוזרת לו להכין שיעורים. עובר עליהם אחר צהריים כמעט רגיל. היא מחכה לערב, לדבר עם בעלה. העסק עם האבנים, לא נראה לה.

בערב, בעלה מגיע ממרפאת השיניים שלו, הם יושבים לאכול ארוחת ערב. היא מספרת לו על האבן וקולה רועד.

"מה את מתרגשת? סך הכל ילד. כל החברים שלו עושים ככה. אז גם הוא עושה. אל תתרגשי".

"הבן שלי רוצה לזרוק אבנים על אנשים ואתה אומר לי שלא אתרגש?" היא נסערת.

"תשתקי", בעלה מרים את הקול, היא שונאת כשהוא עושה את זה. בזמן שהוא כועס הוא נראה בעיניה ערבי רע ומפחיד, "אני אומר לך שזה משחק ילדים ואין מה להתרגש. אז אין מה להתרגש". הוא דופק על השולחן, ואז הוא מוסיף בקול לוחש וקולו נדמה כלחישת נחש, "אל תדאגי, הוא לא יזרוק על אנשים, אלא על יהודים", הוא אומר וחיוך ציני על פניו.

"יהודים הם לא אנשים בעיניך?" קולה רועד, היא מרגישה את פעימות ליבה.

"לא", הוא קם לשטוף ידיים, "תכיני לי קפה", הוא הולך לספה בסלון.

היא מסתכלת על גבו, "אני לא אישה בשבילך?"

הוא מסתובב אליה, מסתכל עליה במבט שהיא לא מכירה, "לא".

"אז מה אני?" 

"יהודייה", הוא מסנן, "יאללה תכיני קפה", הוא מתיישב על הספה מרים רגליים על השולחן ומדליק את הטלוויזיה.

היא מביאה לו את הקפה, מוקצף כמו שהוא אוהב. היא יושבת על כיסא לידו, הוא לא מסתכל עליה, מרותק למסך. 

"האני", היא פונה אליו בזהירות.

"הא", הוא עונה ולא מפנה את מבטו.

"ואם הוא יזרוק, ומישהו ייפגע, והמשטרה תיקח את הבן שלנו, זה גם משחק ילדים?"

הוא מסמיק גבותיו מצטמצמות נשימתו נעשית מהירה, הוא מכבה את הטלוויזיה ובשקט שנוצר, קולו נשמע כמו צווחה, "מה את רוצה ממני? יהודייה מטומטמת".

היא מתחצפת אליו ואומרת בלי לחשוב על התוצאה, "אתה צודק, אני יהודייה מטומטמת שהתחתנתי איתך. שלא שמעתי בקול ההורים שלי. שבחרתי בך ולא בעם שלי. כן אני טיפשה. ועכשיו הבן שלי לומד להרוג יהודים…" סטירה אדירה נוחתת על הפנים שלה ומשתיקה אותה. 

הוא מדליק שוב את הטלוויזיה.

היא רצה לחדר, הלומה ובוכה. מסתכלת על עצמה במראה, סימנים אדומים בצורה של כף היד שלו, נראים על פניה הבוערות, וזרזיף של דם נוזל מאפה. 

צעדים קטנים מתקרבים אליה, היא עוצרת את בכייה נשימתה קטועה, "אמא", הבן שלה מלטף את גבה בידו הקטנה, היא מסתובבת אליו, הוא מחבק את האבן ביד השנייה, "קחי, אני לא אזרוק אותה, אל תבכי".

היא מניחה את האבן על השולחן של המראה, ומחבקת את הילד שלה, היהודי, חיבוק אמיץ. בכייה גובר. הילד מרים את מבטו אל אמו ובאצבע רכה מנגב לה את הדמעות. 

"אל תבכי אמא, אני אהיה ילד טוב".

"אתה ילד טוב", היא אומרת ובוכה.

"אז למה את בוכה? בגלל שאת יהודייה?"

"למה אתה חושב שאני יהודייה?"

"שמעתי את אבא אומר לך. גם אני רוצה להיות יהודי", הוא מחניף לה ומתרפק עליה.

הטלוויזיה מרעישה ומכסה על הדיבורים המתוקים בין אמא לבנה. 

באותם רגעים מורן מחליטה לעשות סוף לחיים הללו. עוד חודשיים הבת שתיוולד לה, תהיה יהודייה גאה. הילדים שלה לא יהיו אלימים. 

איך היא תעשה את זה? אלוקים גדול. 

היא מכניסה את היד למגירה של השולחן וממששת את הדף של ארגון להב"ה בתחתית.

106

אהבתם?! שתפו ...