או הנרי// מיכל דרייזין

או הנרי \\ מיכל דרייזין

הזמנו מלאווח. מזל הלכה לשבת בשולחן הפורמייקה הצהוב. מה- אז זהו- זה הפעם האחרונה? ארוחת הערב של האולפנא לא כל כך הספיקה, אז בימי שלישי של פשטידת הקישואים התרגלנו להזמין משהו טעים אצל שמעון. לא היינו אפילו באותה כיתה, אך כשמזל ראתה את תאוותי למאכל התימני, היא הציעה ללמד אותי להכין מלאווח.

"מה ,אפשר!?" לתדהמתי לא היו גבולות. תמיד חשבתי שמאכלים מגיעים באריזות פלסטיק.

קנינו קמח ומרגרינה והיא הראתה בסבלנות איך מעמידים בצק, מועכים בפנים מרגרינה- ומחכים. יחד עם בצק העלים נולדה גם חברות מגששת. דיברנו מה צופן לנו העתיד והאם יש לחברות כמונו סיכוי להישאר יחד כשאני אמורה לסיים שמינית והיא- ממשיכה ללמוד.

סיפרתי לה על הספרים שקראתי והיא הסבירה לי איך מבשלים. לאט לאט היא נמשכה לקרוא את מה שהמלצתי לה והתחלתי להבין קצת את רזי בישול. 

"אז מה"- היא שאלה-" את מאמינה שזו הפעם האחרונה? מחר מסיבת הסיום ואת כבר לא תהיי כאן."

"כן-סוף סוף- אני לא אתגעגע לשום דבר."

מזל עיוותה את שפתיה וחזרה אחריי. "לשום דבר?"

"כמובן שיש בן אדם אחד שאני אתגעגע אליו."

מזל הנהנה כאילו מאשרת בעצב את רגשותיי. לעצב לא היה שום מקום בלב שלי. גמרתי עם המקום הזה ואני אוכל סוף סוף לעשות כל מה שאני רוצה.

"ומה עם האו הנרי הזה שלך?" הרמתי את עיניי מההר הניגר של העגבניות המרוסקות. 

מה הוא קשור? הייתי בקטע של הסופר וגררתי אותה איתי בהתלהבות.

"את זוכרת את הסיפור הזה עם שני החברים שקובעים להיפגש אחרי עשרים שנה? בואי נקבע גם אנחנו!"

"מה, אבל עשרים שנה זה המון זמן את באמת חושבת שנחכה כל כך הרבה? בואי נפגש שבוע הבא!" אמרתי תוך כדי חיתוך המלאווח במזלג. אבל ידעתי שהיא צודקת. המרחק הגיאוגרפי בין מקומות המגורים שלנו (איפה המקום המשונה הזה- קריית המדבר) והרצון שלי לשכוח מהאולפנא יהרגו כל קשר.

אחרי עשרים שנה:

האישה במטפחת עמדה מתחת לפרגולה מכוסת הוורדים הצהובים ומלמלה פסוקים מתהילים שהיא אחזה. בתאורת הרחוב נראה היטב שגבה הצנום בקושי יכול לתמוך בעובי הצעיף שלראשה. היא נאנחה והתיישבה על ספסל סמוך, כשעיניה לא זזות מהאותיות הזעירות. 

היא כנראה שמעה צעדים והסתכלה לראות מי מתקרב, בחורה בלונדינית עם גופייה בצבע תכלת התיישבה בספסל לידה ושלפה סיגריה. במבט שני הבלונד היה צבוע והמייקאפ כיסה כמה קמטים. "תגידי- זו באמת את?"

"באמת אני מה?"  היא הושיטה שתי כפות ידיים לצדדים. "זו שאלה פילוסופית או דתית כזו?" היא הציתה את הסיגריה והתחילה לעשן. "אז -לענות אחד אחד ,תמיד הייתי אני ותמיד אהיה ו-לא אני לא רוצה להיות דתית, תודה- הייתי פעם וזה הספיק לי. "

האישה עם המטפחת ענתה "תשמעי, הייתי רוצה להמשיך לדון איתך פילוסופיה ודת אבל עכשיו אני עוד רגע אמורה לפגוש מישהי שלא ראיתי כבר עשרים שנה- ואני רוצה להתכונן לזה נפשית .אמנם היינו צריכות להיפגש ליד המסעדה של שמעון אבל היא נעלמה ויש שם עכשיו מספרה." 

הבלונדינית שאלה. "מה את רוצה ממני?" 

בקולה הרך, האישה אמרה," לא משנה מה שאני רוצה ממך, העיקר מה הוא", היא הצביעה כלפי מעלה, "רוצה ממך.  אנחנו נמשיך לדבר- אז אני אתן לך את הטלפון שלי , ואת תתני לי את המספר שלך- ותבואי אלינו לשבת". 

הבלונדינית הסתכלה על כרטיס הביקור שהושט לה. "ארגון להב"ה" היא קראה בקול. "מה זה?"

"יש כאלה שלא מכירים את היהדות, או שמתחתנים עם ערבים. התפקיד שלי הוא לעזור להם. תתקשרי אליי מתוקה."

 הבלונדינית קמה והלכה. מצחה היה מקומט, והיא העיפה מבט מאחורי כתפה מידי כמה צעדים כשהיא אוחזת את כרטיס הביקור.

 האישה עם המטפחת הסתכלה לצדדים היתה רק אישה אחת מסביבה, והיא כלל לא מועמדת מתאימה, האישה הייתה עטופה בבד שחור מכף רגל ועד ראש עם פתח קטן לעיניים. 

היא נאנחה וקמה להסתכל מסביב כאילו זה מבטה האחרון.

העזתי לשאול אותה,"את מקרית המדבר?" 

מזל פתחה את עיניה עד שלובנן היה גלוי משני צידי האישונים.

"איך את יודעת?" 

"זו אני".

צבעה כאילו עזב אותה ופניה הפכו לצבע של דף צהוב.

היא התנדנדה לרגע . ראיתי שעוד שנייה היא נופלת. מיהרתי לתפוס לה את היד ולסחוב אותה לספסל אותו היא נטשה לפני זמן קצר.

"בואי נלך לשבת אצל שמעון –נשתה משהו, אולי אפילו נזמין מלאווח."

היא חייכה חיוך רפה. "שרה- זו באמת את!" ראיתי שתי דמעות יורדות על לחיה. "איך?…" היא הסתכלה על הגלימה השחורה שעטפה אותי מהראש ועד הנעליים .

 אני השפלתי את מבטי אל עבאיה שלי .עוד רגע וגם אני מתחילה לבכות. סוף סוף אני עם מזל שלי ואני יכולה לספר לה על חיי, "ראית איך שנאתי את האולפנא. השנאה התחילה לזלוג גם אל ההורים שלי שהכריחו אותי ללמוד פה." כיוונתי את היד לעבר בניני האולפנא שנראו בבירור מנקודת התצפית שלנו. "אחר כך השנאה גם זלגה לכיוון הדת. התחלתי להסתובב בברים בירושלים ובכיכר החתולות. שם פגשתי את מוחמד שהיה טוב אליי כמו שאף אחד בעולם- חוץ ממך- לא היה טוב אליי. ברחתי והתחתנתי אתו. מאז אין לי שום קשר עם המשפחה שלי."

מזל פתחה את פיה- ואף צליל לא יצא ממנו.

"יום אחרי החתונה שלנו כבר ידעתי שעשיתי טעות איומה. הוא הרביץ לי על כל דבר- אם האוכל לא יצא מושלם- ואת יודעת שלא הייתי בשלנית מי יודע-מה." הגנבתי למזל מבט וראיתי שהצבע חזר ללחיים שלה והיא אפילו חייכה מעט בזווית הפה. "אם אמרתי מילה אחת בעברית. כשילדתי בנות ולא בנים. "

ראיתי שמזל רועדת. כנראה עדיין לא קלטה שיש לי ילדים. ערבים.

"חוץ מזה שרע לי מאוד ואני חוששת שיהרוג אותי, ואני כל כך מתגעגעת להורים שלי, לאחים שלי. לאלה שאוהבים אותי באמת. אפילו לדת שלנו שאז- והצבעתי למטה- הרגשתי שכופים עליי והיום הייתי רוצה לשבת בסוכה- להשתתף בסדר. לקרוא תהילים…"

מזל הביטה בתהילים שהיא עדיין אחזה בין אצבעותיה. בלי להגיד מילה, היא הושיטה לי את הספר. 

"מזל, מזל, תגידי משהו…"

היא נדה בראשה. קיוויתי שהיא לא תתעלף או משהו.

"מזל, אני שיקרתי לו והצלחתי לברוח היום. גם אם הוא יהרוג אותי זה יהיה שווה…"

"הוא לא יהרוג אותך." קולה העדין כאילו ליטף אותי. 

"איך את יודעת?" שאלתי אותה – "מה תעשי- תיתני לי עוזי?"

מזל תפסה לי חזק את היד. "כי את לא חוזרת אליו. אני מארגון להב"ה , ואת חוזרת איתי– אל העם היהודי."

 

105

אהבתם?! שתפו ...

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print