לילך או לילה? // שרי שבאבו

לילך או לילה? // שרי שבאבו

בידה אל-יום, ולא דג'אג'ה בוכרה* אני צועקת בערבית עילגת לגבו המתרחק. 

מטומטמת! אני שומעת את הצרחה בראשי. הייתי צריכה להקשיב לכל האזהרות. 

מה חשבתי לעצמי שאני אהיה שונה? שהוא יסתפק רק באהבתי האינסופית? זה שהחלפתי את השם מלילך ללילה לא הופך אותי לבת עמו , זה גם לא משתיק את המילים הפוגעות והמבטים העוינים.

זה התחיל כמו אגדה… סיימתי הבגרויות והוא יותר מכולם גרם לי להרגיש בוגרת, אישה. זה התחיל במחמאות מתוקות דרך מתנות יקרות ומעוררות את קנאת חברותיי שהסתפקו בדובי פרווה קיטשיים. ליבי היה נמס רק למשמע קולו הקורא בשמי אי אפשר היה לנחש את מוצאו. העברית שלו היתה רהוטה ושום סימן לא העיד על מה שיעמוד ביני לבין הוריי, ביני לבין שורשיי. זה היה מאוחר מדי היעד נכבש וצבא אדיר כיתר את חומות ליבי. לא עזרו התחנונים, הבכי, הצעות השוחד. המלך הוכתר למרות שכלל לא אהבתי את הממלכה..

ריח חזק של פסולת שרופה היה באויר באופן תמידי וכן העובדה שאני מגיעה משטחי אויב לא תרמה לשילובי המוצלח בחמולה הגדולה. לאט לאט הקסם התפוגג כבו הניגונים שבלב והפרפרים התעופפו. אמיר דרש שלא אצא מפתח הבית ושאדאג שיהיה אוכל על שולחנו שהוא חוזר כמו גם אמבט מרגיע לרגליו המפרנסות. הוא הבהיר שכל סטייה מדרכו תגרור טעימה מנחת זרועו (כבר הרגשתי את רגליו אגרופיו וגם את הכיסא הרעוע) כל זה ואפילו הבדידות לא כאבו לי כמו הרגע שהוא הודיע לי שהוא נושא אותה לאישתו. מרוב התרגשות הוא שכח לנעול עליי את הדלת. 

״מברוק יא זלמה!״ ״סחתיין!״ שמעתי מרחוק רגע לפני שהחלו יריות השמחה, כל ירייה מפלחת את ליבי הפצוע. זהו אני בורחת גמלה בי ההחלטה. לבשתי את החיג׳אב שגילה רק את העיניים החלולות ויצאתי אל בתי הכפר הקודרים נושאת בקרבי את בנו בכורו שבראש מתנגן לי שיר ילדותי האהוב ״הולכים אל הלא נודע, אל הלא נודע… בלי לדעת את גורלנו או מה יהיה…״ 

מקווה שהעולם שנטשתי יחבק אותי אליו בחזרה, שהדלת לא תהיה נצורה בפלדה כפי שהותרתי אותי.

נ.ב.

כל אחת יכולה להיות לילך או לילה. גם את.  הדשא של השכן לפעמים ירוק יותר כי הוא סינטטי… 

*טובה ביצה היום, מאשר תרנגולת מחר.

103

אהבתם?! שתפו ...