בין אור לחושך / הזמירה
החשיכה.
היא תמיד הפחידה אותי. רציתי לחיות רק בבוקר.
בבוקר רמי היה נחמד. הרשה לי להאכיל את התרנגולות. להשקות את הגינה. להסתובב חופשיה בחצר. לפעמים נסע לעבוד. יכולתי לחלום בשקט.
אמא הייתה עסוקה תמיד בלבשל. להגיש. להאכיל את הקטנים. לשטוף כלים. ורצפה. ובגדים.
לפעמים, כשרמי יצא אל מחוץ לכפר , והקטנים ישנו או שיחקו בשקט בשברי הצעצועים שלהם, הרשתה לי אמא להתיישב לצידה ולקרוא ביחד איתה. ספר אחד היה לה, מרופט. ללא כריכה.
אמרה שזה התורה של היהודים. ביחד קראנו על בריאת העולם. על אברהם.
כשהגענו לסיפור על יוסף היא פרצה בבכי. תמיד.
לחשה שהיא מרגישה כמוהו. בבור חשוך.
פעם אחת שאלתי למה היא לא יוצאת מהבור. כמו יוסף.
והיא רק ענתה—"כשתגדלי תביני. ותצאי במקומי".
אהבתי להתחבק עם אמא. היו לה מעט מאד רגעים של חיבוק בשבילי. והוא, רמי, אף פעם לא התייחס אלי. וכבר קראו לו רמזי בכל מקום. רק אמא אמרה רמי. רמי.
"יהודייה" , הוא קרא לי. הייתי השנואה עליו. אמא סיפרה לי שהוא לא אבא שלי האמיתי. רק של האחים. אמא אמרה שתסביר לי הכל כשאגדל. גם תסביר וגם תספר למה הוא שונא אותי. אז חיכיתי לגדול. ולבנתיים נהניתי מהחיים ביום. עם השמש. באור.
וכשהייתה מגיעה החשיכה ראיתי איך אמא מתחילה להיכנס ללחץ. מזרזת אותנו לאכול משהו, בדרך כלל רק פיתה וירקות, ולהיכנס לחדר הצפוף. הקטן יותר.
חדר מלא מזרונים ושמיכות.
תמיד רציתי לשכב ליד החלון. ולהתכסות מעל הראש.
השארתי לי פתח קטן לעיניים. דמיינתי אותי בורחת מהחלון.
יוצאת מהחושך. כמו שאמא הבטיחה.
מתוך השמיכה שמעתי איך רמזי צועק על אמא, לפעמים מרביץ ולפעמים אומר שהוא אוהב אותה.
את אמא שמעתי בוכה. עד שנרדמתי.
ושוב קמתי להאכיל תרנגולות…
פעם, היה זה בתחילת החורף, אמא ביקשה מרמי רשות לצאת איתי לטיול בכפר.
אמרה שזה לכבוד היום הולדת שלי. הוא הסכים. בתנאי שאתלבש יפה. כמו שצריך.
אמא הורידה ממני את הבגדים הדהויים והלבישה לי שמלה ארוכה. על ראשי הניחה מטפחת ענקית שכיסתה כמעט את כל הפנים.
יצאנו לכפר. ראיתי בתים, אנשים, מכוניות. הרגשתי את הרוח. והעלים.
אמא סיפרה שהריח באוויר הוא של הגשם המתקרב.
לא רציתי שייגמר.
ואז הושיבה אותי אמא על ספסל , בקצה הבית האחרון. ליד הגדר.
"לפה", היא אמרה לי," תברחי מהר מהר כשאגיד לך"
"למה לברוח"? לא הבנתי.
ואמא חיבקה, ליטפה, בכתה ואמרה:
"כשהיית קטנה אבא שלך האמיתי נעלם. לא יודעת למה. לא יודעת לאן.
לי לא היה מה לאכול. ולא היה אוכל בשבילך. יצאתי לעבוד בניקיון והייתי מאד עצובה. את היית תינוקת ורציתי שיהיו לך הרבה צעצועים. ואוכל בריא.
פגשתי את רמי באוטובוס כשנסענו מהגן והוא נתן לך סוכריה. צחקת אליו. הוא עזר לי עם העגלה במדרגות. היה גר קרוב.
התחלנו להפגש. את נהנית מהסוכריות ולי הוא הביא בושם. ושרשרת.
וכסף לאוכל. פינק אותי. החיים התחילו לחייך אלי.
אחרי זמן התחילה לצמוח הבטן. הייתי בהריון.
רמי שמח. הוא היה איתי אצל הרופא שאמר שזה בן.
לא ידעתי איך לשמוח. איך אגדל שני ילדים.
אבל רמי ביקש שאלך איתו לכפר שלו. בדרום. הוא אמר.
הבטיח שנחייה טוב.
הייתי טיפשה. וענייה. מסנוורת. ובהריון.
ארזתי קצת חפצים ונכנסתי איתו לטנדר.
את, אני, בטן ומזוודה. והרבה תקוות לעתיד טוב. עם רמי.
כל הדרך שרנו. עצרנו לאכול. שיחקנו איתך בפארק.
ולקראת החשיכה עצר הטנדר ורמי הראה לי חורבה ואמר שזה הבית.
לא יכולתי להתנגד. נכנסתי איתו.
לאור הפנס מהטנדר הוא סיפר לי ששמו בעצם רמזי וזה כפר ערבי ויהיה לנו טוב.
אמר שאני יכולה להישאר יהודייה אם אני רוצה.
רציתי.
הוא היה טוב אלי עד שאחיך נולד. דאגתי לו לאוכל, טיפלתי בכם ובתרנגולות. משכנו חשמל מהשכנים. הסתדרתי עם קצת הכסף שהוא הביא לי.
התרגלתי לחיות כמעט לבד בבית. השכנות קראו לי היהודייה ומאחרי הגב גם המסריחה.
נשארתי יהודייה בלב.
כל יום ששי הדלקתי בלב נרות. בלב. שלא יראו. והתפללתי לאלוהי היהודים. לצאת. לברוח. לזכות להדליק נרות אמיתיים.
אבל את מבינה שאני לא יכולה. אין לי איך לברוח. אין לי לאן לחזור. ואיך אשאיר את האחים הקטנים שלך בלי אמא? והוא דואג לנו לאוכל"….
התחלתי לבכות עם אמא.
היא ליטפה והמשיכה: "אולי ישמעו לתפילות. את זוכרת את החבר של רמי שבא לפעמים ומביא צעצועים חדשים? הוא יודע שאני יהודייה. וגם את. כי את הבת שלי. אותו דם. אותה יהדות.
החבר לחש לי באוזן שהוא יעזור לך לצאת. בפעם הבא שיבוא תצאי בשקט מהבית ותחכי לו על הספסל הזה. הוא יקח אותך למקום טוב. אל תדאגי.
תהיי יהודייה טובה. תדליקי נרות כל יום ששי ותתפללי עלי ועל האחים שלך. שנצא גם.
ואת הפתק הזה תשמרי. כתוב בו השם והכתובת של אחותי. אולי היא תסכים שתהיי אצלה. ותצלצלי אלי לפעמים. אם הוא לא יהיה בבית, רמזי, אני אענה ואחבק דרך הטלפון.
והכי חשוב!!!! זה הסוד של שתינו רק"!!!!
חזרנו הבייתה.
אחרי כמה ימים לחשה לי אמא באוזן: "הוא צלצל מהדרך. כשרמי יצא תלכי לאט לאט לגדר. שלא יחשדו כלום בכפר. ואם ישאלו תגידי שחבר של רמזי צריך להביא לנו משהו ליד הגדר.
תראי אוטו שחור והנהג יקרא לך בעברית. הוא יקח אותך לאחותי. היא מחכה לך ותדאג לך היטב. תתפללי שגם אני אברח עוד מעט. ויחד נהיה שוב יהודים.
היה נוח באוטו השחור. ונהג עם אשה נחמדה. אמרה שנוסעים לדודה והיא שמחה.
אף אחד בכפר לא ראה.
בטלפון, כשכבר היינו רחוקים מהכפר, אמא אמרה לי שכולם מחפשים אותי וחושבים שאולי נפלתי לאיזה בור. אמא אמרה שהיא בוכה, שיחשבו שהיא עצובה. ומתפללת בלב שיהיה לי רק טוב.
עברו שלוש שנים. אני גרה עם הדודה והדוד. יש לי חדר משלי, עם מיטה, ומשחקים והרבה ספרים.
אוכל בשפע וחברות שלמדתי לחבב. בעברית. בלי מילה ערבית.
הן לא יודעות היכן גדלתי ומה קרה להורי. והדודים לא מזכירים.
לפעמים אני מתקשרת לאמא. מטלפון ציבורי. מספרת לה שטוב לי.
מבקשת שתשתדל לברוח. יש מי שמוכן לעזור לה.
היא מבטיחה לי שעוד קצת. עוד מעט. רמזי תמיד לידה .לא עובד. בקרוב תברח.
שלא אשכח אותה.
ואני לא שוכחת. ולא שוכחת להתפלל כל בוקר שיצאו מהבור.
ובמיוחד אני מתפללת בהדלקת נרות. הדודה ואני. ביחד.
והחשיכה כבר לא מפחידה אותי.
