הכתובות על הקיר \\ בנצי גופשטיין

הכתובות על הקיר \\ בנצי גופשטיין

הכתובות על הקיר

אני יכול להגיד בוודאות, שאם הרשויות לא יתעוררו – אנחנו נראה את השם של רינת במודעות האבל. זה הזמן להציל אותה לפני שיהיה מאוחר מדי

ביום ראשון, בעקבות הפיגוע בעיר העתיקה, הכריז השר לביטחון פנים, כי המפגע היה מוכר למשטרה. הוא היה איש חמאס אמנם, אבל רק מההנהגה המדינית של החמאס. הוא אמנם הוציא את אשתו לחו"ל והצהיר בפייסבוק שלו שהוא הולך למלא את מצוות אללה, אבל בכל זאת – הוא רק היה מוכר למשטרה ולא נעצר. היה לו דף פייסבוק פעיל עם אלפי עוקבים, אך ממשלת ישראל לא דרשה לסגור לו את הפייסבוק או לעצור אותו.

בניגוד אליו, את השם שלי אסור להזכיר בפייסבוק! אם אני הייתי אומר רבע מהדרשות של אותו שייח', הייתי יושב בכלא כל חיי. אך אותו השייח' הסתובב חופשי, כי הוא היה שייך רק ל'זרוע המדינית' של החמאס… אלו כתובות מהדהדות על הקיר של הפייסבוק שזועקות – אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. ממשלת ישראל מבינה, 'מכילה' ומגינה על הזכויות של תומכי החמאס, אך בי ובנערי הגבעות היא נלחמת עד חרמה. בשבוע שעבר לפני הסופה, הם הרסו צריפים של משפחות בגבעות והכשירו אלפי בתים של בדואים.

כל זה מקומם, נכון, אך זאת לא הכתובת היחידה שזועקת. הפעם, מכיוון שמדובר בפיקוח נפש של ממש, גם אני וגם אשתי – בעלון אחר – כותבים על אותו העניין, על אותה בחורה, רינת שמה (שם אמיתי לא בדוי, אין כאן ענין לפוליטקלי קורקט). שנים אנחנו זועקים שחייבים להציל את הבחורה הזאת. מגיל 16 (היום היא בת 20) אנחנו פונים לרווחה ומתחננים – אנא, עשו משהו. לא תוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אך בכל פעם, מסיבות שונות, הם ממשיכים לא לעשות דבר.

בשבוע שעבר קיבלנו טלפון, אשר הודיע שהיא מסתובבת בשכם, שבוע קודם בא-ראם, ובשבת ביריחו ולאחר מכן ברמאללה. אנחנו מכירים אותה שנים ובקשר מצויין. היא יודעת את כל הסכנות ויודעת את כל הדברים, אבל היא ממשיכה בשלה. היא ממש מכורה לסכנות ולסיכונים. כל הדיבורים שלנו לא יכולים לעזור. כאן חייבים התערבות של הרשויות שיכולות לעשות מעשה ולהכריח אותה לקבל טיפול, ולא לצאת עד שמסתיים הטיפול. אך לצערנו, הרשויות לא עושות דבר, וכל גוף מטיל את האחריות על הגוף השני.

היא לא לבד, היא לא היחידה. אבל כאן ממש הכתובת מרוחה על הקיר, לצערי אני יכול להגיד בוודאות, שאם הרשויות לא יתעוררו – אנחנו נראה את השם שלה במודעות האבל.

כל פעם שאנחנו יושבים איתה בכיכר ציון או במקום אחר בירושלים, היא מקבלת בשעה עשרות שיחות, ממוחמד, יוסוף, עלי, ועוד רעים ורבים, והיא עונה לכולם, וצוחקת עם כולם, ואחרי הפגישה היא הולכת איתם, ואז אני מקבל טלפון מיהודים טובים שמצאו אותה בכביש מעלה אדומים, שזרקו אותה ממשאית ליד רמות, או שהיא בכניסה לשכם.

אני ממש לא מאשים אותה. היא לא נמצאת במצב, שמאפשר לה שיקול דעת. אבל האם דמה מותר? היכן הרשויות?

זה הזמן להציל את רינת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

תגובות

אהבתם את הפוסט?! שתפו ...

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מאמרים נוספים בלהבה