הלהבה ממשיכה לבעור // ענת גופשטיין

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

קיבלתי הרבה תגובות, אבל אחת ריגשה אותי באופן מיוחד. מדובר בבחורה שהתרועעה עם ערבים מגיל צעיר. עבריינים ניצלו אותה ונתנו לה סמים. זו בחורה מסוג הנערות בסיכון גבוה שמנוצלות ולא מעניינות את הרשויות. המשפחה חסרת אונים, דואגת, כואבת ומנסה לעזור לה, אבל אין להם מענה. ילדות שהן הפקר – ילדות של אף אחד.
סמים, ערבים, מסיבות וניצול מיני. ילדות צעירות שאיבדו את טעם החיים בגיל צעיר. היו לה כמה רגעי חסד, שבהם רצתה לשפר את חייה אבל זה לא הצליח. נפגשנו, דיברנו, ניסיתי לעזור לה אבל היא היתה מכורה. לא היתה לה מוטיבציה להתקדם.

היא התחברה למחבל שלקח אותה לכפר. די קרוב לבית הוריה אבל הלב התרחק מרחק שנות אור. היא שכחה מאין באה, לאן היא הולכת, אך בעיקר למי היא שייכת. היא הבינה שהערבי שאיתו היא חיה אינו שוחר שלום כפי שסיפר לה, אלא מחבל ארור שניצל אותה ואת התמימות שלה. היא פחדה וברחה מן הכפר.
היא יצרה איתנו קשר ומאז אנחנו משתדלים לעזור ולסייע לה. להיות שם בשבילה. כשכתבתי על הזהות היהודית שמטשטשת בקשר כזה, היא כתבה לי: “איזה מרגש, זה מזכיר לי אותי, את מה שעברתי. איזה גיהינום, סבל קשה. גם אני חשבתי ואמרתי לכולם ככה. ‘ברוך השם יצאתי משם בנס קצת לפני חנוכה’. כשהיה חנוכה חגגתי איתם את הכריסמס ולא זכרתי שזה חנוכה. הם מנסים להשכיח את היהדות, מנסים למחוק את זה מהזיכרון, איזה אושר להדליק עכשיו נרות חנוכה בלי שמישהו יראה אותי ואני אפחד. סוף סוף אני מרגישה חופשיה ולא קשורה.
יש לי את אבא שבשמיים בזכותו אני כאן מאושרת ומחייכת למרות שמבפנים זה לא כל כך ככה, למרות שיש לי עדיין פחדים וחרדות אני מאמינה שבעזרת השם גם זה יעבור. עדיין קשה לי לא אשקר, חזרתי ממקום שהייתי בו שנים. פתאום לחיות עם יהודים ויש חגים ששם לא הייתי שומרת או זוכרת שיש חג זה, מאוד עצוב. ימי שישי לא הייתי זוכרת. לפעמים הייתי מסתכלת בטלפון ורואה שיום שישי. זה כל כך צבט לי בלב והייתי חושבת ומתגעגעת להדלקת נרות, לבישולים לריחות של שבת. אני מאוד מקווה ומאמינה שלאט לאט אתחיל לשמור שבתות וחגים. כבר שכחתי איך לשמור שבתות וחגים. אני מרגישה לפעמים שאני כמו ילדה קטנה, צריכה ללמוד הכול מהתחלה כמו ילד שלומד ללכת והוא נופל וקם נופל וקם אבל בסוף לומד. ככה גם אני בעזרת ה’ אלמד לאט לאט הכול, תודה לך ענת ותודה לקדוש ברוך ששלח אותך אלי. בזמן שיצאתי משם פגשתי אותך וראיתי אותך. חייכת אלי ואמרת לי ‘אני כאן תמיד בשבילך אל תפחדי’. זה נתן לי ביטחון.
אני כותבת את זה עם דמעות של אושר עשיתי משהו לא מקובל, קו אדום. אני מקווה שאנשים יבינו אותי ואת מה שעברתי. תודה שאת מקשיבה לי ומנסה לעזור ולתמוך בי. הרגשתי מרוחקת ועכשיו אני חוזרת למי שאני באמת ולאן שאני שייכת”.
כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן.

תגובות