זהות בדויה

מאת: שרה רבקה כהן

יום קיץ חם בין הערביים, נותר מהשמש רק פס כתום צהבהב. ניתן עוד לראות את "אל-קודס" (ירושלים) באופק, אך ים המלח כבר נעלם מבעד לאפלולית. יושב אחמד על סלע גדול משקיף אל האופק, מצייר עיגולים בעפר עם נעליו המרופטות. תחושת מחנק בגרונו, יום קשה עבר עליו, חברו נאסיר נהרג בשעה שניסה לדקור 2 חיילים ישראלים. תמונות השאהיד הצעיר נתלו בכל רחבי הכפר, אחמד גאה מאד בחברו אך בו בזמן דיכאון עמוק אופף אותו, נאסיר חסר לו מאד. אחמד מוסיף לשבת על הסלע בינות לעצי הזית עד שהפס הדקיק בשמים נעלם כליל.

אזי החל המואזין להשמיע את צליליו, הגיע זמן תפילה. אחמד מתרומם מרבצו ומתחיל לפסוע לאיטו לעבר המסגד המרכזי של הכפר. כשמגיע לפתח המסגד, חולץ את נעליו ופוסע פנימה. הוא מרים שטיח צבעוני וממקם את עצמו בפינה הימנית של האולם. התפילה מתחילה, הקולות העבים של המתפללים מתפשטים באולם ומתעצמים עם השפעת ההד בחלל הרחב בתקרה.

התפילה מסתיימת והשיי'ח מתרומם על רגליו כדי להתחיל את נאומו, המתפללים מטים את אוזנם, מוכנים לשאוב כל מילה היוצאת מפי השיי'ח אבו-חסין הקדוש. השיי'ח פותח בדבריו, הוא מברך את המתפללים שיזכו לקיים את דברי אללה ולהביא כבוד למשפחותיהם ולקהילתם, הוא מצטט כמה משפטים מהקוראן ומתחיל בדיבוריו נגד הישראלים הכובשים והיהודים החזירים בכלל. הוא מדבר בתקיפות ובהתלהמות ותנועות ידיו המוחצנות מוסיפות לאווירת השנאה השורה באולם.

בתום הדרשה כל המתפללים עוברים לפני השיי'ח ומנשקים את ידיו ורגליו. אחמד מנשק את השיי'ח ויוצא מהמסגד הלום רוח קרב. דברי השיי'ח השפיעו עליו מאד ורוממו את רוחו. אחמד מחליט שברצונו לפעול, הוא מגיע לביתו ושוכב לישון. הוא מריץ במוחו את כל הדרשות והסיפורים שקרא בענייני שהאדה. הוא רוצה להצטרף לחברו נאסיר ולהפוך לגיבור הכפר. עיניו נעצמות לאיטן, הוא נרדם וחולם על גן העדן שיקבל לאחר פעולתו.

השחר הפציע ואחמד משפשף את קורי השינה מעיניו, המואזין משמיע את צליליו והוא ממהר להתלבש. הוא פוגש את אביו בסלון והם יוצאים יחדיו למסגד השכונתי.

בדרך אחמד מספר לאביו שיש לו תוכנית.

"אבא תשמע, חשבתי על זה אתמול בלילה, והחלטתי שאני רוצה ללכת בעקבות נאסיר ולרצוח יאהוד, אני רוצה להביא כבוד לך ולכפר כולו".

"יא איבני, אח כמה אתה משמח אותי, רק מלשמוע על מחשבות אלו אני מתמלא גאווה. כל הביקורים אצל השיי'ח לא היו לחינם,  אתה הולך בדרכם של השאהידים הקדושים, אני כל כך גאה שאתה בני".

לאחר התפילה אביו של אחמד דיבר עם השיי'ח  והם החליטו להיפגש בצהריים בביתו כדי לתכנן את פעולתו של אחמד ולהשמיע לו דברי חיזוק ועידוד.

בצהריים אחמד ואביו עושים את דרכם לביתו של השיי'ח, נכנסים בפתח ביתו ומתקבלים בחיוך רחב וכוסות קפה מהבילים. הם מתיישבים על שטיחים מסביב לשולחן מלבני נמוך.

השיי'ח פותח בדברים; "אחמד יא איבני, התרגשתי מאד כששמעתי מאביך שברצונך להיות שאהיד. אני מכיר אותך מאז היותך תינוק וסבור שאתה מתאים מאד לתפקיד, אתה נער אמיץ ונועז ואני בטוח שתעשה זאת בצורה הטובה ביותר".

"וואו תודה כבוד השיי'ח אני מרגיש כבוד גדול להיות שליחו של מוחמד הנביא, אשמח שתעזור לי לתכנן את התוכנית לפרטי פרטיו".

"כמובן כמובן, תן לי לדבר עם אביך ביחידות ואז נספר לך על התוכנית".

אחמד יוצא מהחדר ומחכה בחוסר סבלנות על מדרגות הכניסה לבית.

בינתיים הוא חושב על אימו. "אני חייב להיפרד ממנה! אך כיצד אעשה זאת? אם אספר לה את כל הפרטים על המשימה היא תיבהל נורא, ואני לא רוצה לגרום לה עוגמת נפש". אחמד מחליט שירשום לה מכתב פרידה ורק יוסיף רמז קל לתוכניתו. את השאר כבר תגלה לאחר שיהיה בגן עדן.

לאחר כשעה קורא לו אביו. אחמד נכנס לבית ומתיישב ליד אביו מול השיי'ח.

השיי'ח מגולל בפניו את תוכנית הפעולה לפרטי פרטים; בגדול המטרה היא לעלות על אוטובוס ציבורי מלא בישראלים ולהפעיל את חגורת הנפץ בעודו עומד באמצע, בין הנוסעים. אחמד מקשיב בדריכות וחורט כל מילה בזכרונו. משסיימו אביו והשיי'ח לתאר את השתלשלות העניינים ולעודדו שהוא יצליח ויהיה גיבור האומה, פונה השיי'ח לארון מאחוריו ומוציא חגורת נפץ ארוכה וכבדה. אחמד מביט בחגורה ונרתע קצת, אך מיד התעשת כשנזכר שהוא עושה זאת בשם אללה ונזכר בכבוד הרב שיזכה בו. הוא לוקח את חגורת הנפץ לידיו בידיים רוטטות ומעביר את אצבעו לאורכה ולרוחבה. אביו נוטל מידיו את החגורה וקושר אותה בעדינות סביב מותניו של בנו. הוא מסביר לו איך להפעיל אותה ומזהיר אותו שלא יעשה זאת לפני הרגע המיוחל. אחמד מהנהן בהבנה ואביו מנשק אותו ומחבק אותו כשדמעות של אושר יורדות במורד לחיו. השיי'ח מברך אותו ואחמד מנשק את ידיו ויוצא את הבית עם אביו. הם מגיעים לביתם בשעה מאוחרת ואחמד שוכב מיד לישון, הוא נרדם מיד, עייף מהיום הארוך שעבר עליו.

 

השחר הפציע ואחמד מתרומם במיטתו, היום זה היום, הוא חושב לעצמו. היום שחיכה לו זמן רב, היום הוא יהפוך לגיבור האומה. אחמד יוצא מביתו והולך למסגד לתפילת הבוקר. השיי'ח מביט בו מקדמת האולם במבט מלא הערכה וקורץ לו כשותף בסודו. אחמד מחייך לעצמו, התפילה מתחילה והוא מבקש מאללה שיעזור לו לצלוח את משימתו ולהרוג כמה שיותר יהודים. כשחוזר הביתה אחמד מחליט שהגיע הזמן לכתוב מכתב פרידה לאימו.

הוא מוציא דף לבן חלק ומתחיל לכתוב את אשר על ליבו:

אמי היקרה,

אני אוהב אותך בכל ליבי. אני יודע שאחסר לך ושתבכי המון כשאצטרף לשאר השאהידים, אך אני בטוח שמעשיי יביאו לך גאווה רבה. אני מתרגש נורא לבצע את מצוות אללה ולגרום ליהודים לשלם על כל הרע שעשו לעם המוסלמי.

אני מבקש ממך, אנא,היי חזקה והמשיכי לחנך את אחיי בדרך הקוראן הקדוש.

שלך באהבה,

בנך אחמד

 

אחמד מכניס את המכתב למעטפה בידיים רועדות וסוגר אותה בעדינות. הוא ניגש לחדר הוריו, פותח את המגירה ליד מיטת אמו ותוחב לתוכה את המעטפה. בעודו דוחף את המעטפה ידו נחה על פריט קשיח ועגול, סקרנותו גוברת עליו והוא שולף את הפריט מהמגירה.

הוא מופתע מאד לגלות קופסא קטנה בצבע בורדו עם אותיות עבריות מוזהבות על המכסה; אותיות שיצרו מילה אחת, שם בעצם- נ-ע-מ-י. מבולבל ונרעש מסיר אחמד את המכסה ומביט פנימה, באותו הרגע הפתעתו הופכת לבלבול וזעזוע עמוק. בתוך הקופסא נחה לה שרשרת עם לא אחר מאשר תליון בצורת מגן דוד! מגן דוד, הסמל המובהק של היהודים! מחשבות רבות החלו לרוץ במוחו והדופק עולה. "אני חייב לדבר עם אמא ולגלות מה פשר התליון הזה"!

אחמד מטמין את הקופסא בכיס מכנסיו ומחפש את אימו, הוא מוצא אותה במטבח מבשלת ארוחת צהריים.

-"אמא" הוא קורא.

-"כן יא איבני, מה שלומך?"

-"אני צריך לדבר איתך דחוף, עניין חשוב מאד".

– "כן אחמד, מה העניין? הכול בסדר?"

– "אממ…אני לא בטוח אמא".

הוא מתקרב אליה ומוציא באטיות את הקופסא מהכיס האחורי של מכנסיו ומניח אותה לפני אימו. באותו הרגע פניה מלבינות כסיד, היא מביטה בו בתדהמה וידיה מתחילות לרעוד. "אחמד…מה…איך…מאיפה השגת את זה?!" אחמד מביט בה בבלבול. "מצאתי את זה במגירה שלך, אני מצטער שחיטטתי שם אבל את חייבת להסביר לי מאיפה יש לך את זה, של מי זה?" אימו מניחה את ידה על כתפו ומובילה אותו לחדרה. הם מתיישבים על המיטה והיא תוחבת את הקופסא מתחת למזרן.

"אחמד, בני היקר" פונה אליו אימו. "יש משהו שהסתרתי ממך במשך שנים רבות, אני מצטערת אבל הייתי מוכרחה להסתיר זאת. לטובתך, לטובתי, לטובת כולנו. אני חושבת שכעת הזמן הנכון לגלות לך את הסוד המשפחתי."

אחמד זע במקומו באי-נוחות ומביט באימו בדריכות. "אחמד,אני… אני נולדתי יהודיה. להורי קוראים משה וחנה ולי, לי קוראים נעמי, לא יוסרא…נעמי."

אחמד מביט באימו בפה פעור ומליט את פניו בין ידיו. אמו ממשיכה.

"בגיל 18 עבדתי כקופאית במכולת השכונתית, היה שם עובד בשם יוסף. הוא היה נחמד מאד, כל בוקר קיבל את פניי ליד הקופה בחיוך רחב ועזר לי בכל דבר שהייתי צריכה. עם הזמן התחלנו לדבר בהפסקות והוא התחיל להציע לי לשבת איתו בגינה לאחר העבודה.  השבועות עברו והתחלתי להתאהב בו, הוא היה בחור מקסים וכל כך טוב אליי. הוא תמיד הבין אותי ובאמת דאג לי.

יום אחד הוא ביקש ממני שאבוא איתו לבית הוריו לפגוש את משפחתו, שמחתי מאד ונענתי לבקשתו. הוא אסף אותי ברכבו והחל בנסיעה מהירה, הוא אמר שהוריו גרים בדרום. נסענו זמן מה והנופים התחילו להשתנות. הדודים הלבנים על הגגות הפכו לשחורים והבנתי שנכנסנו לכפר ערבי. נבהלתי ושאלתי את יוסף אם טעה בדרך, הוא חייך אליי ואמר לי לשתוק. "ומהיום תפסיקי לקרוא לי יוסף, שמי וואליד יוסוף". לפתע התחוור לי ששלושה חודשים אני יוצאת עם בחור ערבי! אך היה כבר מאוחר מדי לחזור אחורה, אהבתי אותו והייתי נתונה לחסדיו. הבנתי שאם אני רוצה לחיות אני צריכה לשתוק ולציית לו. אביך אמר לי שלא אעז להזכיר בפני משפחתו את היותי יהודיה, ושמהיום שמי יוסרא ולא נעמי. הוא הוציא חיג'אב מתיקו והורה לי ללבוש אותו.

מאז, חיי השתנו מקצה לקצה. הוא איים עליי שאם לא אנשא לו הוא ירצח אותי, ולפי המבט בעיניו האמנתי שהוא מסוגל. הייתה לנו חתונה ערבית מפוארת, בכיתי במהלך כל החתונה הבד מעל עיניי הסתיר זאת. כל חיי לא דמיינתי שהורי לא יהיו נוכחים בחתונתי, התגעגעתי אליהם נורא ודאגתי להם, הם לא ידעו שנסעתי, לפתע נעלמתי.

קיבלנו דירה חדשה בכפר מסבתו העשירה ואז הגיעו המכות והצרחות. יוסף המקסים והרגיש הפך ליוסוף האלים והקר. עם השנים ילדתי אותך ואת אחיך ואז אביך מיתן את האלימות והפסיק להכות אותי. אבל החינוך המוסלמי שנתן לכם, ובכל פעם שאתם יוצאים לתפילה במסגד, ליבי נצבט והעצב כואב יותר מכל אותם המכות שהייתי חוטפת בצעירותי. אך לא יכולתי לספר, לדבר מילה על מה שאירע לי. אם אפלוט מילה אחת גורלי נחרץ לאבדון ואתם ילדיי, תהיו בסכנה."

"וזה.."  אמא שלפה את הקופסא מהמזרן והביטה בו בגעגועים "זה הדבר היחיד שנותר לי מחיי הקודמים".

 

אמו של אחמד סיימה את סיפורה והביטה בבנה בעצב. אחמד מרים את ראשו ומביט בה, היא נראית כל-כך כאובה ושבורה. ליבו נצבט בקרבו. הוא מחבק אותה חזק. "אני סולח לך אמא, אני אוהב אותך בכל ליבי. אני פשוט בשוק, ייקח לי זמן לעכל את הכל, זה המון להכיל"

"אני מבינה אותך, וגם אבין אם תכעס עליי, לא קל בכלל להתמודד עם סיפור שכזה, מקווה שתמצא את הכוחות להתגבר על הרגשות השליליים וללכת בדרך הנכונה, הדרך שבה תבחר. רק תזכור, שביהדות הדת נקבעת לפי האם, אז אתה בעצם יהודי, אחמד"

"אני צריך לצאת להתאוורר" הוא ענה. אחמד מתרומם מהמיטה. "מה זה?" שואלת אימו ומצביעה על המעטפה שנחה עדיין בידו של אחמד. "כלום, סתם קשקוש" הוא עונה וממהר  לתחוב את המעטפה לכיס מכנסיו.

אחמד יוצא מביתו ומתחיל לפסוע במורד השביל. הוא נרעש מאד ומלא רגשות מעורבים ומנוגדים. כל חייו הם שקר בעצם, כל מה שהוא האמין בו התגלה כבדיה. כל האנשים שהעריך וכיבד התגלו כאנשים רעים שהאכילו אותו בהבל ושנאה מינקותו. הוא מרגיש נבגד ונזעם. הוא מחליט מיד שהוא מבטל את הפעולה שתכנן. כיצד הוא יכול להרוג יהודים כשאימו יהודייה?! זה ירסק אותה. וחוץ מזה הם בעצם גם אחיו שלו. כי הוא בעצמו יהודי!

הרגשות המעורבים גברו, הוא מרגיש כעס על אביו שמירר את חייה של אימו וחינך אותו לשנאה. אך בו בזמן הרגיש קצת נתעב; אימו יהודיה, אבל היהודים הם רעים, חזירים, הם כובשים את המוסלמים ורוצחים אותם. הוא אינו רוצה להשתייך לעם שפל זה. אך אולי גם זה שקר? הרי הוא לעולם לא פגש יהודי, חוץ מאימו. והיא האישה הטובה ביותר שהוא מכיר.

 

"כל הזמן שהקדשתי לתכנית פעולתי ירד לטמיון" חושב אחמד "ומה אומר לאבא, ולשיי'ח? שאני לא רוצה לרצוח יהודים? שגיליתי שאני בעצמי יהודי?! יסקלו אותי בכיכר העיר. חוץ מהאכזבה העמוקה שירגיש אבי הוא גם יכעס נורא ואני יודע מאמי מה הוא מסוגל לעשות." אחמד מרגיש נפחד ואבוד. ובדידות נוראה מכרסמת בליבו.  הוא מחליט שהוא חייב לברוח הוא לא יכול לשוב הביתה. הוא ינדוד בדרכים ואולי יום אחד ימצא דרך להציל את אימו ואחיו מהכפר.

אחמד מגיע למטע זיתים בקצה הכפר ומתיישב על סלע גדול. דמעה קטנה מבצבצת ויורדת במורד לחיו, הדמעה הופכת לדמעות שמתפרצות ומרטיבות את פניו היגעות. הוא שולף את המעטפה מכיסו, מוציא את המכתב ומביט במילים, הוא קורא את המשפטים ומרגיש כאילו נכתבו בעידן אחר, ע"י אדם אחר. הוא נותן מבט אחרון במכתב לפני שהוא קורע אותו לגזרים ומעיף את החתיכות אל על. קרעי הדף מתנופפים ברוח ועפים לכיוון "אל קודס", ים המלח כבר נעלם מבעד לאפלולית.

 

אחמד בן נעמי רוכן את ראשו בין רגליו ויבבה קטנה נפלטת מגרונו. שביב הנייר האחרון

נעלם באופק ובשמיים נותר רק פס כתום צהבהב.

 

כל הזכויות שמורות לשרה רבקה כהן