"זו לא רק סכנת התבוללות, יש כאן סכנת נפשות אמיתית"

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בנצי וענת גופשטיין מנהלים כבר שנים את ארגון להב"ה ונלחמים נגד התבוללות בעם ישראל. בריאיון גלוי הם מספרים על מפעל החיים הייחודי, על הדאגה מסביב לשעון למי שנזקקות ונזקקים לעזרה וגם על מאמצי ההסברה והמניעה של המקרה הבא

משימה מוגדרת, פעילות אינטנסיבית מסביב לשעון, שיחות טלפון, ביקורי בית – זהו תיאור חלקי מאוד של מה שמתחיל בחמ"ל של ארגון להב"ה, שפועל בכל ימות השנה למען מניעת התבוללות בעם ישראל. בארגון לא מסתפקים בהצלתם של בנות ובני ישראל אלא מעניקים בית חם לחוסים בצילו. הארגון מפעיל מקלטי חירום לנשים ולילדים, וממשיך ללוות אותם גם הרבה אחר כך.

עיון בדפי היומן של פעילי להב"ה נותן תחושה של עיון במסמכי חדר פיקוד קדמי. כל שעה מולידה עמה פניות חדשות שנבדקות ומאומתות ובעקבותיהן מתחילות שרשרת של פעולות. הפניות מגוונות וכל אחת נוגעת ללב. לעיתים יהיה זה מישהו מבני המשפחה שמנסה להבעיר עוד זיק של תקווה ולא לנתק את הקשר עם הבת שהחליטה לכרוך את גורלה בגורל הערבי שהכירה. לעיתים תהיה זו הצעירה עצמה שאוזרת אומץ לדקות אחדות של שיחת טלפון, לוחשת ומספרת בקצרה את סיפורה בתקווה שמישהו יאזין, ינסה למשוך בחוטים ויביא קץ לסבל המתמשך שהיא חווה. ולעיתים מדובר בבחור או באדם בוגר שמצטער על הבחירה בזוגיות עם אישה לא יהודייה.

"אנחנו מתייחסים לכל בת כאילו היא הבת שלנו ולכל בן כאילו הוא הבן שלנו", מסבירים יו"ר להב"ה בנצי גופשטיין ורעייתו ענת, מנהלת הפעילות של הארגון, כשהם בין מענה לפנייה נוספת ובין טיפול במקרים קודמים.

בנצי גופשטיין מסביר ראשית מדוע הוקם הארגון: "אני מנסה להקדים תרופה למכה ולמנוע מקרים של התבוללות. הרבה פעמים אנשים מתקשרים אלינו ומדווחים כשהם רואים משהו מאוד ראשוני ואז אנחנו בודקים את הנושא. המטרה שלנו היא לא רק לדבר על ההתבוללות אלא למנוע אותה. אנחנו מקבלים סדר גודל של כאלפיים פניות בשנה, ממוצע של כשבע פניות ביום. הפניות מאוד מגוונות – דיווחים על בן או בת משפחה שיוצאים עם ערבי, דיווחים על הטרדות או דיווחים על משהו שנראה חשוד".

התדמית שמנסים ליצור לכם היא של מי שנכנסים כל לילה לכפר ערבי כדי להוציא מישהי שביקשה את עזרתכם.

"זה קורה ויש לנו הרבה מאוד מתנדבים שמוכנים ללכת להציל בנות, אבל הבעיה הקשה ביותר היא לשכנע בנות ונשים לעזוב ולהשתחרר מהתלות באותו גוי. במישור הזה פעילים דווקא אנשי מקצוע יותר מהמתנדבים. אחרי שהנערה או האישה משתכנעת לעזוב את הקשר עם הערבי, המתנדבות עוטפות ומלוות אותה. לפעמים צריך לדאוג לילדים, לרוב האישה נותרת בחוסר כול.

"לצד זאת הפעילים שלנו נמצאים בשטח, מעמידים דוכני הסברה בערים שמועדות לפורענות והרבה פעמים גם מצלמים את הערבים שמטרידים. בתקשורת מנסים הרבה פעמים לצייר את אנשי להב"ה כאלימים בכל מקרה. לכן אנחנו מתעדים כדי להראות בהמשך מי באמת נוקט באלימות".

יש גם ניסיונות להילחם בכם, אפילו מצד הממשלה החדשה.

"הדבר הראשון שעשה השר לביטחון פנים היה לא להילחם בפשיעה או בהטרדות של ערבים כלפי בנות יהודיות אלא לנסות להוציא אותנו אל מחוץ לחוק. גם השר וגם אחרים צריכים לזכור שאנחנו פועלים נגד הטרדות על רקע לאומני ומיני. הרדיפה הזאת לא מרפה את ידינו כי דווקא ככל שנלחמים בנו יותר כך אנחנו רואים יותר הצלחות".

איך אתה מסביר את המלחמה הזאת?

"בתקשורת מנסים להציג אותנו כקיצוניים, אבל אנחנו מונעים מאהבת ישראל. מנסים להשחיר את דמותנו בכל דרך, ובמקום להילחם ברעים נלחמים במי שמטפל בבעיה. אני כבר לא מדבר על העובדה שמי שמזכיר את השם שלי בפייסבוק חוסמים אותו. אפילו בווטסאפ חסמו אותי לפרק זמן מסוים. הרשתות שולטות לנו על זכות הדיבור – אסור לדבר עלינו אבל מותר לומר הכול על הצד השני. אני לא רוצה שכולם יסכימו איתי על כל דבר, אבל אני חושב שכל יהודי חייב להיאבק כדי שארגון להב"ה ואני נוכל להביע את הדעות שלנו, כמו שלכל אדם אחר במדינת ישראל מותר להביע את עצמו, כפי שלחברי הכנסת הערבים מותר לדבר נגד המדינה ולא עושים להם דבר".

על סיוע מרשויות המדינה הס מלדבר, אבל מתחת לפני השטח מועברות דרך הרשויות פניות לעזרה.

"אף רשות לא עוזרת לנו, למרות שיש הרבה רשויות ושוטרים שמפנים אלינו מקרים, כמובן לא במסגרת רשמית ולא במסגרת התפקיד. אנחנו מקבלים מידע מגופים רבים אבל לא באופן רשמי. אנחנו לא מחפשים לעשות רעש אלא לעזור בפועל ולפתור את הבעיה".

גופשטיין מאפיין את הבעיה המרכזית של ההתבוללות בישראל בחוסר מודעות – שגוברת דווקא בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות. "בציבור הדתי־לאומי רווחת הדעה שבמשפחות הטובות שלנו לא קורים דברים כאלה. לצערי, כמעט אין יישוב שאנחנו לא נתקלים בו במקרים כאלה, וזה קורה גם באולפנות הכי טובות. נתקלנו במקרים של בנות שהיו במשך שבועות ברשות הפלשתינית וסיפרו סיפורים בבית ואיש לא ידע את האמת".

גופשטיין ממשיך ומספר: "פרסמנו סדרה של סרטונים כיצד דבר כזה יכול לקרות אך לצערנו יוטיוב הסיר אותם. אחת הרעות החולות היא עבודה משותפת עם ערבים. במצב כזה קורים מקרים ברצון או שלא ברצון, ולא רק לבנות צעירות אלא לפעמים לנשים נשואות. לצערנו זה קורה אפילו עם בעלי מקצוע ערבים, ולא רק במשפחות דתיות לאומיות אלא אפילו במשפחות חרדיות. לצד זאת, גם כשמבלים בחוץ יש לפעמים ערבים שלא תמיד נראים שונים והם מחזרים ומנסים לתפוס את לב הבנות בכל מיני תואנות ומתנות שאחר כך עולות ביוקר. יש גם ערים ששם לומדים ביחד בבתי הספר ערבים ויהודים והבנות תוהות מדוע אם אפשר לשחק ביחד בהפסקה אסור להתחתן אחר כך".

נראה שיש בעיה חינוכית סביב הנושא, אולי גם קשר שתיקה.

"אנחנו מבצעים הרבה מאוד פעולות הסברה. לדוגמה, בשירות לאומי, בת הולכת לעשות שירות משמעותי בבית חולים – ונתקלת בערבים שמנסים ליצור קשר עם הבנות ולהסיח את תשומת ליבן. הערבים הללו לא יכולים להתרועע עם בנות הכפר שלהם כי זו פגיעה בכבוד המשפחה, אז הם מנסים לחזר אחרי הבנות היהודיות. אנחנו מסבירים להן שזה עניין מאוד אינטרסנטי ונותנים להן את הרקע כדי שייזהרו".

"צריך לזכור שהכול מתחיל בחינוך. בגלות משקיעים הרבה מאוד בחינוך נגד התבוללות ובישראל יש בעיה לדבר על זה", הוא מוסיף.

ענת גופשטיין, מנהלת הפעילות, מתחברת לדברים שבהם סיים בעלה: "המחשבה היא שנשים שהולכות עם ערבים הן כאלה שאין להן יראת שמיים, שאין להן חיבור לתורה, שלא למדו על הסכנות בבית הספר. אבל מתברר שדווקא בנות ובנים מהציבור החרדי והדתי־לאומי מגיעים למצב הזה. גם בבתים של תורה ויראת שמיים זה קורה ואפשר לומר ששם זה אפילו קורה יותר".

איך את מסבירה את התופעה הזאת?

"ראשית, בגלל שלא מדברים על זה. הייתי בהרצאה בכפר סטודנטים וגיליתי שאף אחד לא דיבר איתם על נושא ההתבוללות. סיפרתי להם שרק באותו יום קיבלתי פנייה בנוגע לתלמיד ישיבת הסדר שיוצא עם ערבייה. אתה אומר לעצמך, אנחנו מתעסקים בטלפונים חכמים ואייפונים כן או לא, מתעסקים באורך החצאית או השרוול, ואת המהות אנחנו שוכחים. שותקים כי כביכול לא נעים לדבר על זה.

"בנושא הזה אנחנו לא מכינים את הילדים שלנו לחיים ולא נותנים להם כלים להתמודד עם העולם. הילדה או הילד יוצאים מהיישוב, עולים על האוטובוס והם לא יודעים כיצד להגיב לקושי מהסוג הזה. אם בעבר החיזורים וההטרדות של ערבים היו רק לנערות, היום הם מפרקים משפחות ופונים גם לנשים נשואות. משפחות מתפרקות בגלל הדבר הזה. ילדים מתקשרים ובוכים 'תצילו את אמא שלי'".

החיזור הערבי אחרי בנות יהודיות נעשה במכוון? יש איזה רציונל מאחוריו?

"ברור. יש להם עניין להטריד בנות שלנו, זה חלק מהטרור הלאומני. מה שהם יעשו לבנות שלנו הם לא יעשו לבנות שלהם. זה חלק מהמלחמה שלהם בנו, להשפיל את הבנות שלנו. זה גם חלק ממתירנות שיש בקרב הצעירים שלהם".

ענת אומרת שלא רק בנות נופלות קורבן לתופעה. "אצל בנים זה פחות שכיח אבל זה קורה. טיפלנו במקרה של אדם בוגר ונשוי שהתאסלם בעקבות ערבייה שממש השתלטה לו על החיים. מדובר באדם שהקריב את עצמו למען עם ישראל בעבר ומוצא את עצמו במצב כזה. זה מצב כל כך קשה שאפשר לדמות אותו להוצאת אדם מכת. בין אם זה גבר ובין אם אישה, מדובר בתהליך נפשי ארוך ומייגע שיש ללוות לאורך שנים".

לעיתים יש ניכור של בני המשפחה לבת או לבן שהלכו בדרך הזאת ומנסים לחזור?

"יש הרבה מקרים של אישה או אדם שלפעמים אין להם אף אחד בעולם, גם אם יש להם משפחה ענפה. לפעמים נערה או אישה חוזרת ובמשך שנים המשפחה שלה לא מוכנה להיות בקשר איתה בגלל המעשה הראשון שלה. הן ממש לבד בעולם. מאוד כואב לראות שגם כשבחורה שעשתה טעות והלכה הכי רחוק, אבל עכשיו עושה מאמץ לחזור, המשפחה מתנערת ממנה. אני יכולה לסייע אבל לא להחליף את אמא שלה. אלו סיטואציות קשות מאוד".

"צריך להכין את הבנות לחיים, לא רק לדבר על אורך החצאית"

מאיפה בעצם הכול מתחיל? היכן נקודת החיכוך שבה אתם מזהים בעיקר את הבעיה?

"זה בדרך כלל קורה הרבה יותר במקומות עבודה משותפים ובמקומות בילוי. אנחנו שמים לב שזה קורה הרבה במקומות שירות לאומי שבהם בנות נתקלות בערבים או עובדות לצידם. נוצר מצב הפוך שדווקא נערות בסיכון מודעות למצב לפעמים יותר מנערות אחרות. גם ברשתות הרבה מאוד בנות נופלות. התקשרה אליי מחנכת באולפנה וסיפרה לי שהן מקבלות כלים לטפל בהמון מקרים, אבל אין להן כלים לטפל במקרה של נערה שנפלה במצב כזה דרך האינטרנט, ומדובר בערבי שמסתובב איתה בתוך העיר שלה עם נשק. אתה מחבר לזה את הסרטונים של האדם הזה בטיק־טוק ואומר לעצמך שזו לא רק סכנת התבוללות, יש כאן סכנת נפשות אמיתית. מדובר היה במשפחה תורנית־אמונית שחרב עליה עולמה, ובמצב כזה קל לאבד את המשפחה ברגע. במקרה הזה, החינוך הטוב שהיא קיבלה גרם לה בשלב כלשהו לבוא ולספר מיוזמתה על המצב ולבקש עזרה כדי לתקן אותו.

"בנות כאלה נלקחות לפעמים לרשות הפלשתינית, מנצלים אותן – והן לא מבינות את הסיטואציה ומפרשות את זה כאילו הן מנצלות את הערבים. אין דבר קשה יותר מלבוא לאבא או אמא ולומר להם: הבת שלך יוצאת עם ערבי. לפעמים פשוט אין ברירה כי ההורים לא מודעים לכך".

באופן אבסורדי נדמה שבציבור החילוני יש יותר מודעות לבעיה מאשר בציבור הדתי.

"בציבור החילוני יש יותר הכנה לנושאי מוגנות ובציבור הדתי פחות. אצלנו מתעסקים יותר בחיצוניות במקום לעסוק בקו האדום שהנערה לעולם לא תעבור ובהצבת קו אדום כזה כל נערה לעצמה. האם מחמאות – ולא משנה ממי – הן קו אדום? צריך להבין למה אדם זר מחמיא לי ולא משנה מי הוא. צריך להבין מה המטרה שלו. כמו שמלמדים לחצות את הכביש צריך ללמוד גם איך להיזהר בעולם. לדבר על התנהלות בתוך סיטואציות, להכין להתמודדות, לדבר על שימוש נכון ברשתות ואיך נמנעים ממצבים בעייתיים שנוצרים בעולם שהוא ממילא פתוח".

רק בשבועות האחרונים נתקלו בני הזוג גופשטיין בפרסום של אחת מעמותות השירות הלאומי שהזמינה את הבנות ל"הזדמנות חד פעמית להיכרות מקרוב של התרבות והמורשת הערבית". מדובר ב"מיזם חדשני וייחודי להעמקת וחיזוק הקשרים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית. עשרה מפגשי מורשת, תרבות ודת מרתקים שיכללו דיונים וחיבור בין חברי הקבוצה".

גופשטיין מספר: "לצערי אנחנו בארגון להב"ה בכל שנה מקבלים עוד ועוד מקרים של בנות שירות לאומי שהכירו ערבים במהלך השירות, וגם השנה קיבלנו מידע על נערה שרוצה להתאסלם בעקבות קשר שהתחיל בשירות הלאומי".

יו"ר להב"ה גם קרא לעמותה לקיים סדנאות נגד התבוללות: "אני רוצה להאמין שמדובר בשגגה ושחברי הוועד לא מכירים את התוכנית הזאת ולא יודעים עליה. אנו בארגון להב"ה נשמח להעניק לבנות סדנאות על סכנת ההתבוללות, גאווה יהודית וזהות יהודית".

ענת מוסיפה: "כל כך הרבה בנות נופלות בשירות הלאומי בדבר הזה והמשפחה לא תמיד יודעת. זה משאיר צלקת. הורים אחרי זה פונים ותוהים למה הילדה לבד ולא רוצה קשרים, וקשה לי לפעמים לצער אותם ולספר מה אני יודעת בנושא ואילו קשרים כן היו לבת".

"אם יש מלחמה נגדנו, כנראה שאנחנו צודקים"

ולפעמים – ולא מדובר במקרים נדירים – יש צורך גם בהתערבות משפטית. "יש לנו מקרה של תושב השטחים שמגיע לאישה בעיר יהודית, לוקח את הילדים, מרביץ להם ולה, פוגע בילדה. הם מרשים לעצמם לעשות דברים איומים, ואין משטרה ואין בתי משפט. וכשהאמא מתלוננת שאנסו את הבת סוגרים את התיקים מיד כי זה ערבי מהשטחים", מספרת ענת גופשטיין.

לדבריה, "יש לנו סוללה של עורכי דין ואנחנו נאבקים גם משפטית. היה מקרה שבו נפסק שהאב הערבי יבלה עם הילדים בחגים היהודיים כמו פסח וסוכות, ודאגנו שהילדים יהיו עם האם בחגים האלה. היה מקרה של משפחה חרדית שבשביל שיקום במעון רווחה רצו להכניס את הילדה למוסד חילוני. למה? הרי אפשר לשלוח אותה למוסד חרדי שמותאם לה. יש לנו מאבקים כאלה כל הזמן כדי לעזור ולסייע להורים להתמודד עם מצבים שונים. אנחנו מקיימים גם הנחיית הורים, כי לא תמיד ההורים יכולים להגיע ישירות לבת. אנחנו מלמדים את ההורים איך להתייחס לבנות ואיך לאמץ אותן חזרה לחיק המשפחה".

חלק ניכר מהפעילות, לצד הטיפול במצבים הקיימים, הוא בבחינת סור מרע. גופשטיין מספר: "אנחנו מפעילים בשטח אנשי מקצוע רבים שתפקידם להלך ברחוב ולזהות את הקורבן הבא לפני שהוא נופל ברשת. אז מתחילה העבודה הקשה של השכנוע. אנחנו מסבירים לאותה בחורה מדוע לא כדאי לה לקשור קשר שכזה ומה המחיר שתצטרך לשלם אם לא תקשיב לעצתם. הכול נעשה בדרכי נועם. לצד זאת אנחנו יוזמים הרצאות בבתי ספר, בקהילות ובמתנ"סים כדי לדבר על התופעה. בסופה של כל הרצאה ניגשות אלינו בנות ומספרות לנו על עצמן או על בנות אחרות שיוצאות עם גויים".

הוא מוצא גם את כלי התקשורת, שחלקם נלחמים בו, כיעילים במיוחד במאבק נגד ההתבוללות. "אנחנו מנצלים את כלי התקשורת ואת הרשתות החברתיות כדי לדון בתופעה, ולאחר כל ידיעה אנחנו מקבלים מבול של פניות לעזרה". אם יש מי שמתחזים ליהודים ומפילים ברשתם בנות אנחנו דואגים להפיץ את שמם של המתחזים כדי שבנות אחרות תיזהרנה. במקומות שיש תופעה שחוזרת על עצמה אנחנו מפרסמים ופונים לתושבים כדי להזהיר ולהציל. בכל מקום שאפשר אנחנו פועלים להעלאת המודעות לתופעה".

"צריך להיזהר ולדעת שאם יש מלחמה נגדנו כנראה שאנחנו צודקים וכדאי להצטרף למאבק שלנו", מסכם גופשטיין.

מקור >> ערוץ שבע

תגובות