כי נמכרנו אני ועמי
היא היתה נערה טובה ותמימה, למדה בבית ספר חרדי. רצתה לעבוד אחרי הלימודים, שיהיה לה כסף משלה. רצתה רשיון נהיגה. היא עבדה קרוב לבית. בתחילה, ההורים היו שאננים, שמחו בשבילה, שתהיה עצמאית. הם סמכו עליה. לאט לאט, החלו לשים לב, שהילדה שלהם משתנה – צורת הדיבור, השפה, הלבוש הצניעות. חזרה בשעות מאוחרות היא כבר לא היתה אותה ילדה. המתיחות בבית עלתה, והיו מריבות בין ההורים לילדה. "אני כבר לא דתיה" אמרה להורים, והם לא הסכימו. כאב להם לראות את הילדה במצב הזה. המציאות טפחה להם בפנים. "זו הילדה שגידלנו והשקענו בה? זו הילדה הצדיקה, שמברכת ומתפללת בכוונה?". "אף אחד לא יגיד לי לאן ללכת ומה ללבוש", היא אמרה. בתוך כל הבלגן, היא הכירה ערבי שעבד איתה. הוא חיזר אחריה בעקביות, והיא נענתה לו. היא היתה זקוקה לתשומת הלב שנתן לה, וזה קנה אותה. "את שלי" הוא אמר לה, והיא הלכה אחריו. היא התאסלמה, התחתנה וחיה בכפר כמו עיוור באפלה. היא שכחה את עצמה, את המשפחה שלה ואת העם שלה
היום היא אמא לילדים, חיה בתנאים קשים. היא – שכל כך רצתה להיות עצמאית – מתנהלת כמו שפחה. היא לא יוצאת מהבית ללא רשות בעלה. הוא לא מרשה לה לעבוד. פעם בכמה חודשים היא מפצירה בבעלה, והוא מאפשר לה לבקר את המשפחה. שם, מחוץ לכפר, הם התוודעו לצד היהודי שלהם.
היא הביאה תהילים וסידור, השתדלה להחביא וקוותה שלא יראה את זה. כשראה את זה, הוא זרק את הסידור והתהלים לפח הזבל. היא לא התנגדה. "טוב", אמרה לעצמה – "אני זוכרת כמה מזמורים וקצת תפילה בעל פה".
היא – שרצתה שחרור – הולכת מכוסה מכף רגל עד ראש, וגם רעלה. ואני שואלת – איפה הנערה המתמרדת שפרקה עול, שרצתה להיות משוחררת, ובסופו של דבר הפכה להיות שפחה השרויה בשבי נפשי.
והשאלה שנשאלת היא כיצד "להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך" (ישעיה מב ז).
כואב לי על אותה ילדה אומללה, שבקשה לעצמה חופש מדומה ו'השיגה' עבדות אומללה. ואני חושבת על כל אותן נערות צעירות שלפעמים מסתבכות בגיל ההתבגרות ומסכנות את עצמן ומתפללת שאף אחת מהן לא תיפול באותו הפח. ה' הטוב, אנא גלה לאותן בנות, כי החופש האמיתי נמצא דווקא בכניעה לערכים הנעלים, ואותו פורקן שמדמים לחופש מוביל רק לאבדון. ואמרו רבותינו,שאין לך בן (ובת) חורין אלא מי שעוסק בתורה ומצוות.
פורסם בעלון השבת "גילוי דעת"
