להחזיר את הר הבית לידינו
"לא הלכנו במסלול הרגיל של היהודים בהר, כדי שהערבים שהתבצרו בתוכו יוכלו לזרוק אבנים ולא לפגוע בנו…"
בחול המועד זכינו לעלות ולהיראות, לעלות לרגל להר הבית – המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. חצי הכוס המלאה היא שהשנה, ב"ה, עלו יהודים רבים יותר להר – 4,625(!) יהודים עלו להר בחג הפסח, למרות שההר היה פתוח רק בבוקר, ולמרות ההפחדות הגדולות. אבל לצערנו, גם בעליה הזאת, ראינו עד כמה הר הבית אינו בידינו. בכניסה הבהירו לנו השוטרים, שהמסלול יהיה שונה. נכנסנו, ולא הלכנו במסלול הרגיל של היהודים בהר. הרחיקו אותנו מ'אל אקצה', כדי שהערבים שהתבצרו בתוכו יוכלו לזרוק אבנים ולא לפגוע בנו…
אכן, קשה להאמין, אבל בבירת ישראל, במקום הקדוש ביותר לעם ישראל, יש ערבים שמתבצרים בתוך מסגד שנהפך לשטח אקס-טריטוריאלי עבור משטרת ישראל, ושם הם מיידים אבנים ובקבוקי תבערה כנגד יהודים, בעוד המשטרה – בהוראה מגבוה – נמנעת מלהיכנס לאותו מקום ולעצור את הפורעים. כמובן, שהמשטרה דרשה מאתנו להמשיך וללכת, ולא להגיב לאותם פורעים.
לאחר מכן, במזרח ההר יש שביל מרוצף, שבו העולים נהגו ללכת, ושם ישיבת הר הבית וכולל דרישת ציון יושבים ולומדים. אך אותם פורעים ערבים מילאו את כל אותו המעבר עם אבנים גדולות וסלעים, חלקם מוצגים ארכיאולוגיים, והמשטרה – במקום לפנות את האבנים, פשוט הזיזה את המסלול של היהודים למקום אחר והשאירה את האבנים והמכשולים.
ולקינוח, היו שם נשות המוּרַאבִּיטַאת, שבעבר סולקו מההר, ועתה, תחת הכשלים הגדולים של עומר בר-לב, חזרו להר, כאשר הן צועקות ומקללות את היהודים. והמשטרה אינה עושה דבר. אך כאשר יהודי העז להתפלל בקול, הוא נעצר על-ידי משטרת ישראל.
וכאילו לא די בכל ההשפלה הזו, בסוף החג הודיע הדרג המדיני, שהוא סוגר את ההר לגמרי לכניסת יהודים, לפחות עד סוף הרמדאן, כולל יום העצמאות – וכמה לעג לרש יש בשם זה בהקשר האמור – ונפתלי בנט וראש השב"כ הוציאו צו דרקוני, האוסר על ח"כ איתמר בן גביר ללכת עם דגל ישראל בשער שכם, בעוד שבמקום הקדוש ביותר בבירת ישראל, המקום שבו כל השנה אסור להניף את דגל ישראל – מונפים בגאון דגלי חמאס ודגלי אש"ף, ומושמעות קריאות בזכות מוחמד דף.
אך לא רק הדרג המדיני אשם במצב, ולא רק ראש הממשלה הנוכחי. גם קודמיו סגרו את ההר, אמנם לפחות זמן, אך גם הם התייחסו להר כמקום הקדוש לאסלאם ולא כמקום הקדוש ביותר לעם ישראל, ולכן האשמים האמיתיים במצב הם אנחנו, שבליל הסדר כל שנה אנחנו מכריזים: "לשנה הבאה בירושלים", וכאשר יש הזדמנות לממש אותה משאלה שאבותינו אמרו אותה בערגה עם דמעות על לחייהם במשך אלפיים שנה – אנחנו, שזכינו לאפשרות להפוך אותה למציאות, מעדיפים להישאר למטה – הן פיזית והן נפשית – ולא לעלות. כאשר בימי שישי יש עשרות אלפים של אוייבים שעולים להר בניגוד להלכה, ואנחנו שותקים ולא עושים דבר. אנחנו יושבים בחדלון ובאפס מעשה, במקום להבין את גודל השעה ולשחרר את ההר באמת.
כשם שביום העצמאות קמה המדינה משום שלא הסתפקנו רק בתפילה, כך גם הגיע הזמן, שבאמת נרצה להיות השנה כבר בירושלים הבנויה, ונעלה ונבנה, נראה ונֵרָאֵה, נשתחווה ונכריז קבל עם ועולם, כי ה' א-להי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.
פורסם בעלון השבת "מצב הרוח"
