לסדום היינו, לעמורה דמינו

לסדום היינו, לעמורה דמינו

לסדום היינו, לעמורה דמינו

 

צלצול מהנייד. "ענת, הערבי עוד פעם תקף אותי!". הוא התקשר אלי והתחיל לספר בבכי קורע לב את מה שעבר כעת. הוא טייל עם הכלב ליד הבית, ראה את הגרושה שלו שבאה לקראתו עם ילדיו, ילדים שלא ראה כבר כמה חודשים.

הילדים כל כך שמחו לקראתו וקראו "אבא, אבא". הם קראו לו, והוא כל כך התרגש, הגעגוע הציף אותו. הוא התקרב לחבק את הילדה שלו. "היא לא הבת שלך" צרח עליו 'בן הזוג' של גרושתו, והחל לתקוף אותו באלימות קשה. אין זו הפעם הראשונה בה הוא תוקף אותו. בית המשפט כבר הרשיע אותו והוא ישב שנה בכלא על תקיפה. זאת, מלבד עוד עשר שנים בהם ישב על עבירות נוספות. אבי הילדים עדיין לא התאושש מהתקיפה הקודמת, אז הוא נאלץ לעזוב את עבודתו עקב הפציעה וכל מה שנלוה אליה. והנה כעת, הערבי השתחרר רק לפני מספר חודשים, וכבר הוא תוקף אותו שוב.

שעה לפני כן, שוחחנו בשיחת ועידה ביחד עם אלי כהן, עורך הדין שלנו. מנסים לחשוב כיצד מתמודדים מול עבריין מסוכן שמגדל לו את הילדים. איך מפסיקים את הניכור ההורי, ומביאים לכך שאבא יוכל לראות את ילדיו. איך מעוררים את מערכות הרווחה והמשטרה ודורשים צדק, ולו טיפה ממנו. קשה לתאר במילים את התסכול ואת הזעם. המילים האחרונות שלי, שסכמו את השיחה היו "הרצחת וגם ירשת?!". יש כאן סימן שאלה וסימן קריאה, יכולתי לשים עשרה סימנים מכל סוג, ועדיין זה לא היה מצליח לבטא את הכאב.

עודי נסערת, וכבר הוא מתקשר אלי מהאמבולנס, ומספר לי על תקיפה נוספת. הוא הובהל לבית החולים,

נזקק לכמה תפרים בראש, וגם עבר ניתוח ביום למחרת. כשהשתחרר מבית החולים, למרבה הפלא – ואולי באמת לא למרבה הפלא – הוא נחקר תחת אזהרה במשטרה! האשימו אותו והטיחו בפניו – מדוע העז להגן על עצמו! הם ציפו שיתנהג כנוצרי ויגיש את הלחי השניה.

"אני רואה שהחזרת לו מכות", אמרה לו החוקרת, ו'פסקה' שהייתה זו מריבה הדדית. לא תקיפה אכזרית של תוקפן נגד קורבן, אלא 'מריבה הדדית'. בית המשפט, שהרשיע אותו בעבר והוציא לו צווי הרחקה – פסק לשחרר את התוקף.

הכאב הפיזי קיים, אך הוא אינו כואב כמו הכאב הנפשי.

ועל הכל עולה תחושת חוסר האונים מול אזלת ידה של מערכת אכיפת החוק. "יום אחד הוא ירצח אותי", הוא אמר לי.

כמו שאמרתי קודם – "הרצחת וגם ירשת".

כבר נגמרו המילים, אין בכחן להביע את מה שבאמת מתחולל. קשה לראות את העוול, את חוסר הצדק ואת עיוות המוסר.

לסדום היינו, לעמורה דמינו. עד מתי?!

פורסם בעלון השבת "גילוי דעת"

0

תגובות

אהבתם את הפוסט?! שתפו ...

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מאמרים נוספים בלהבה

חדשות להב"ה

בדמייך חיי

בדמייך חיי בת-אל, שם בדוי, היא נערה בסיכון מגיל צעיר מאוד אשר נוצלה על-ידי ערבים.

קרא עוד »