מעפר קומי // ענת גופשטיין

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מעפר קומי

קוראי העלון המסורים כבר מכירים היטב את הטור "מיומנה של מטפלת", בו מספקת מדי שבוע ענת גופשטיין, ראש מערך הטיפול בבנות של ארגון להב"ה, הצצה למאחורי הקלעים של העבודה האינטנסיבית היומיומית: סיפורים עוצרי נשימה, ותובנות שעולות במהלך העבודה. עם תחילת השנה הבאה עלינו לטובה, משיקה גופשטיין ספר חדש, בהוצאת פרסומי ישראל, הספר מאגד את הסיפורים שהופיעו בגילוי דעת, יחד עם סיפורים חדשים מסמרי שיער, שטרם ראו אור. לצד הסיפורים, מעלה גופשטיין בספרה תובנות רבות מניסיונה האישי, השופכות אור ומעניקות מבט מחודש על תופעת ההתבוללות.

בשבוע האחרון התלווינו לענת בדרך אל דירת המסתור החדשה לבנות של להב"ה, שנפתחה בימים האחרונים. בין שיחות הטלפון התכופות והפניות הבלתי פוסקות המגיעות אליה, שוחחנו איתה על ספרה החדש- מעפר קומי, על הליווי אותו היא מעניקה לבנות במשך שנים ארוכות, שמענו ממנה מדוע מאבק בהתבוללות הוא לא גזענות, וניסינו להבין מדוע מדובר בתופעה שלא פוסחת על אף מגזר.

ענת, איך ההרגשה להוציא ספר חדש?

"זו הרגשה מיוחדת. משהו חדש נולד. היצירה והכתיבה השבועית הביאו לי סיפוק, וסייעו לי לעבד את המקרים והסיפורים הקשים שמגיעים אלינו. יותר מכל הרגשתי צורך להוציא החוצה, להציג לעם ישראל את הסיפורים שמגיעים אלינו, עם מה אנחנו מתמודדים יום יום. יש השתקה מכוונת של הנושא הזה של ההתבוללות, שהיא בפירוש שואה שקטה. לכן אסור לתת לנושא לרדת מסדר היום, וחשוב להציף אותו כל פעם מחדש. מעבר לזה, חשוב שהציבור יבין את הפעילות שלנו לאשורה, ואת המשאבים השונים שאנחנו משקיעים במאבק בהתבוללות. אנשים לא באמת יודעים עם מה אנחנו מתמודדים בארגון; הרבה נוטים לחשוב שהפעילות שלנו מתמצה בחילוץ הרואי של בנות מכפרים ערבים, ושבזה תם הסיפור. למעשה, החילוץ האמיתי הוא לא מהכפר – זו פעולה פשוטה ולא מסובכת. החילוץ של הנפש של הבחורה מורכב הרבה יותר. אני בקשר יומיומי עם בנות שהוצאנו מהכפר גם לפני עשר שנים. זה לא חילוץ חד פעמי, זו עבודה מורכבת ומתמשכת עם ליווי טיפולי ומשפטי לאורך כל התהליך. הפגיעה שהבנות האלו חוות היא מאוד קשה".

מדוע הפגיעה כה קשה?

"משום שהקשר של הבנות האלו עם הערבים הוא לא קשר של אהבה. זה קשר של ניצול, פגיעה ומצוקה. כשערבים מטרידים בנות, יש בנות שלא יכולות להבדיל בין אהבה להטרדה. ילדה בת 16 בטוחה שהגבר הערבי בן ה-40 אוהב אותה. היא רואה את זה  כקשר של אהבה, אבל בפועל מדובר בניצול, בקשר שעל פי רוב הוא פוגעני ורווי אלימות. קל ליפול וקשה להתרומם השיקום לאחר פגיעה כזו הוא תהליך ארוך ומורכב, של הילדה ושל ההורים שלה  והוא מצריך משאבים רבים: טיפוליים, משפטיים וכספיים. לפגיעות האלה יש השלכות לטווח ארוך".

איך את מטפלת באותן בנות שיצאו מקשר כזה?

"אני עובדת עם כל בת על שינוי הנרטיב, ומעמיקה בקרבה את ההבנה שאם גבר המבוגר ממנה בכמה שנים מתעלל בה זו לא אהבה. מנקודת מבטה, כאמור, היא חושבת שהוא מאוד אוהב אותה, אבל היא לא מבינה שהיא רק עוד אחת מכמה בנות שהוא מנצל. צריך לטיפול כזה הרבה מוטיבציה, הרבה הכלה ואפס שיפוטיות".

האם אפשר לאפיין מאיזו סביבת גידול הבנות מגיעות?

"בעבר היה נהוג לחשוב שהבנות מגיעות ממשפחות של מצוקה בלבד. מהיכרות אישית של המקרים, הטענה הזו פשוט לא נכונה. הרבה מהבנות מגיעות ממשפחות ערכיות, מבוססות ומאוד טובות – מכל המגזרים: דתיים לאומיים, חרדים וחילונים. אבל אם צריך לשים את האצבע על אפיון של תופעה ספציפית, שנוגעת בעיקר לנערות צעירות, מכל המגזרים, זו תופעת התמימות. התמימות הורגת. כאשר אין כלים לנערה, גם אם היא באה מבית טוב, איך להתמודד עם העולם בחוץ, אז היא נופלת. היא עולה לאוטובוס והנהג נחמד אליה מדי, ובתמימותה חושבת שזו אהבה ולא יודעת שמדובר שמדובר בניצול . זה גיל בו היא מחפשת תשומת לב ורוצה אהבה, אבל במקרים רבים היא לא יודעת להגדיר זאת לעצמה בפועל. אם לא מדברים עם הבת על נושא של מיניות בריאה, על  גבולות שיש להציב, על ההבדל בין אהבה להטרדה, כשלצד זאת על נושא ההתבוללות אין שיח בכלל, הבת עלולה ליפול".

איזה שיח צריך להיות על ההתבוללות?

"לאורך כל שנות הגלות ובקום המדינה ההתבוללות הייתה טאבו. היה ידוע שההתבוללות היא פסולה ואסורה. דווקא עכשיו כשמדינת היהודים מבוססת ומצליחה יש הרבה ארגונים שפועלים לטשטוש הגבולות ולעודד התבוללות. אלו ארגונים שלא רק שהמדינה לא פועלת נגדם, אלא הם אף נתמכים על ידה. המסרים שיוצרים ומעבירים הארגונים והגופים האלו יוצרים טשטוש ובלבול בקרב בני הנוער שלנו. זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה. להתנגד להתבוללות ולהחזיק בערכים יהודיים נחשב חשוך כיום, למרות שבחו"ל המדינה משקיעה כספים עצומים למלחמה בהתבוללות ואילו בארץ היא משתיקה את המלחמה הזאת ונלחמת בנו. מדינת ישראל צריכה לדאוג שילדי ישראל יחונכו להיות יהודים גאים, המכירים את מורשתם, ומבינים היטב שעם ישראל נבדל משאר העמים, ושאם נתבולל פשוט נימחק. העקרונות האלו, לצערי, לא מונחלים מספיק, ובהרבה מקומות לא מונחלים בכלל". 

 

יש שאומרים: 'אם מישהי מחליטה לצאת עם ערבי, זו החלטה שלה ואסור להתערב בה' – מה את עונה להם?

"ביהדות יש ערך חשוב של ערבות הדדית.  כאשר מישהו נופל זו אחריות של כולנו להושיט לו יד, להתערב למענו. אנחנו מציעים לבנות עזרה, לא כופים אותה עליהן. זו בחירה שלהן לבוא ולהיעזר בנו. כשהבנות מתקשרות ופונות אלינו מדי יום, זו הוכחה חד משמעית שאנחנו הכתובת בשבילן. אנחנו לא שופטים אותן. אין לי כעס עליהן, אלא רחמים וחמלה. רבות מהן לא מבינות את הנזק שהן גורמות לעצמן. חשוב להדגיש שהנוער של היום לא טועה אלא תועה. לטעות ב-ט' פירושו להיכשל. לתעות ב-ת' פירושו לאבד את הדרך.  כשהשה הולך לאיבוד, הרועה מחפש אותו, וכשהוא מוצא אותו, הוא מחזיר אותו לעדר. גם אנחנו, תרים אחר הבנות הללו שתועות כשה אובד, ועושים כל מאמץ להחזיר אותן לדרך".

 

 

איך את עונה לטענה שהמאבק בהתבוללות הוא בעצם גזענות?

"אנחנו לא גזענים, אנחנו יהודים. ביהדות יש ערך מאוד חשוב של אהבת וקבלת הגר, אין קיפוח שלו בגלל שהוא בגזע שונה. כך למשל הדרוזים שמתגייסים לצבא ואוהבים את המדינה הם שותפי אמת שלנו, אנחנו אוהבים אותם אבל לא מתחתנים איתם. להם זה ברור כי גם להם אסור להתחתן עם בני דתות אחרות. אז למה אנחנו לא יכולים להגיד שה' אסר עלינו להתחתן עם גויים? פתאום זו גזענות?"

"מה ששמר על עם ישראל כאומה לאורך כל שנות הגלות היה ההימנעות מהתבוללות, הבדלנות; ההעדפה לשמור על הייחודיות של היהדות על פניה של אחידות אוניברסאלית, שפירושה להיות ככל הגויים ולהיטמע בהם. לצערי ישנם גורמים כיום במדינת ישראל שמובילים מגמה שמטרתה לטשטש כל סממן של יהדות במדינה. משתמשים בערכים כמו דמוקרטיה ושוויון כדי לקדם מדינת כל אזרחיה, ולמחוק את הזהות היהודית שלנו. חשוב לעשות סדר בדברים: הגזענות במדינה היא כלפי היהדות, המלחמה העיקרית היום היא נגד הדת, קודשי ישראל וערכי היהדות. יש קו משותף שנמתח בין רדידות וביזוי של קודשי ישראל בתוכניות טלוויזיה, לבין המלחמה של הרפורמים בארגון להב"ה. הם רוצים יחד לקעקע את הזהות היהודית של המדינה".

מבין כל המקרים שהגיעו אלייך וטיפלת בהם עד היום, מהו המקרה שהותיר בך חותם?

"מבחינתי כל מקרה של התבוללות כואב, כי המשמעות היא ניתוק מעם ישראל. הכאב הגדול הוא על הדור השני שהוא מבולבל, חסר זהות וזה מוביל לנזק נפשי ומצוקה רגשית. המקרה הקשה ביותר קרה בשנה האחרונה. נערה בת 13 ששהתה בהוסטל לנערות במצוקה, נאנסה על ידי שלושה ערבים באונס קבוצתי אכזרי. כשהיא חזרה להוסטל וסיפרה מה שעשו לה, היא זכתה ליחס אדיש ומזלזל. ההורים שלה קיבלו את ההודעה בטלפון מהמנהלת בשיחה מנותקת וחסרת רגישות, כשהמנהלת אף טענה שלא חייבים לערב משטרה. שמעתי את ההקלטה של השיחה עם המנהלת והזדעזעתי. אני, שיודעת עד כמה הטיפול של המדינה בנערות בסיכון לוקה בחסר, לא האמנתי עד כמה המדינה פשעה מול הנערה המסכנה הזאת.

הנחיתי את ההורים להגיע באופן מיידי להוסטל, לקחת את הילדה שלהם לבית חולים והם כבר יערבו את המשטרה. הילדה שוחררה מבית החולים הביתה, אך לא קיבלה מענה טיפולי נפשי. ביקרתי אותה והשתדלתי לעזור לה לעבד את מה שעברה. כשיצאתי מהפגישה איתה, שלחתי מייל לשר הרווחה וכתבתי לו שאני מזועזעת מהטיפול הכושל של המדינה  בנערה המסכנה. שכרנו את שירותיה של עו"ד ורד לוי, שנלחמה בבית המשפט להוציא את הנערה מההוסטל שסיכן אותה, כדי להעביר אותה למקום מוגן שיספק לה  מענה מתאים. צריך להבין: הילדה עברה אונס קבוצתי אכזרי ובמשך חודשים לא קיבלה טיפול ומענה מצד הרווחה. אני נסעתי אליה כל שבוע וטיפלתי בה.

העיתונאי אלחנן גרונר מאתר 'הקול היהודי'  שמסייע לנו רבות. פרסם את המקרה. היה הד תקשורתי, ועקב הלחץ הרווחה החלה לפעול: הם הגישו תלונה במשטרה נגד ההוסטל. המנהלת הועזבה מתפקידה והילדה נכנסה למקום מוגן. אך את האנסים המדינה מיהרה לשחרר והוסיפה חטא על פשע ומיהרה לסגור את התיק, כמו ברוב עבירות מין בילדים. בשימוע שהיה בפרקליטות הבנתי עד כמה מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל חולה ומועלת בתפקידה: נציגת הפרקליטות טענה שאין להם רגש, ושאי אפשר להעמיד לדין במקרה הזה.  זה היה דיון קר ואכזרי. הילדה נרעשה וקצת השתוללה שם, ובצדק; היא לא זכתה לזכותה המינימלית ביותר: שאנסיה ישלמו על הפשע שביצעו. כשיצאתי משם, אמרתי שבמקום שאבד הרגש השמידו בני אדם.

המדינה פשוט פשעה לאורך כל התיק הזה. ב"ה היום הילדה נמצאת במקום מאוד טוב. היא הפסיקה את הטיפול התרופתי שהתחילה בעקבות האונס. ההרגשה לראות את הילדה משוקמת ובמקום בריא, נותנת תחושת סיפוק וכוחות גדולים להמשיך הלאה. אני מודה לה' על כך שהייתי חלק מהאנשים במקום בו לא היה ואין איש".

 

 

מאיפה מגיעים הכוחות להתמודד עם המקרים הללו? 

"את הכוחות שיש לי אני מקבלת בראש ובראשונה מבנצי בעלי היקר. יש לו יכולת הכלה ונתינה ואהבת ישראל אמיתית. לצד זאת, כשאתה מטפל במשהו אתה גדל יחד איתו. אחרי שנים של עבודה, אני יכולה להעיד כי מכל מטופלותיי השכלתי – וגם מהן אני שואבת כוחות אדירים להמשיך הלאה".

"אנו עוסקים בשיקום של הבנות אבל יחד עם זה עוסקים במניעת התבוללות. ברוך ה' הקמנו ארגון לתפארת, ואנו משתדלים לעשות טוב לעם ישראל. יש לנו סייעתא דשמיא, צוות נפלא ומסור, ואנחנו רוצים להוסיף עוד אנשי צוות על מנת להצליח לסייע לכמה שיותר נשים ומשפחות, ולמנוע את חילול השם הנורא של פגיעה בבנות ישראל".

 

איך אפשר לטפל בכל כך הרבה פניות במקביל?

"ברוך השם יש לנו צוות מסור ומוכשר, של אנשי מקצוע, אנשי טיפול ומשפטנים, מתנדבים מסורים בכל אזורי הארץ ששמחים לסייע לנו. למשל, לפני כמה חודשים כתבתי בטורי הקבוע כאן ב'גילוי דעת' את הסיפור 'לצאת מהבור', בו סיפרתי  על אישה שאני מטפלת בה; אמא לילדים המתגוררת בלוד, שיצאה מהכפר ובנה בן ה-5 נמצא ללא מסגרת. ניסינו הכל, הגענו עד שר החינוך, אך שום דבר לא עזר. למחרת הפרסום בעלון. ביום ראשון, אני מקבלת שיחה מעורך הדין עמית כהן שקרא את הטור, הזדעזע מההתנהלות של המערכת ואמר לי: 'ענת, אני כאן לרשותך, לכל מה שאת צריכה, בהתנדבות מלאה'.  הוא שלח מכתבים למשרד החינוך לעיריית לוד ולמי לא, היה איתם בקשר יום יומי ולא ויתר להם. הפך את העולם פשוטו כמשמעו".

"בשבוע שעבר עם פתיחת שנת הלימודים היה אפשר לברך על המוגמר. מאמציו של עורך הדין כהן, שכאן המקום גם להעניק לו את תודתנו הגדולה, נשאו פרי: הילד הגיע לגן המותאם עבורו. האמא הייתה מאושרת.  וסוף סוף היא יכלה לטפל בעצמה ולצאת מהבור".

 

מה ניתן למצוא בספר החדש שלך?

"בספר למעשה מרוכזים כל הטורים שפורסמו כאן ב'גילוי דעת' אך בהרחבה, לצד הרבה סיפורים חדשים. הספר גדוש במקרים בהם עסקתי לאורך השנים האחרונות, מכל הסוגים והמינים – החל מהמקרים הקלים, ועד אלו הקשים והמזעזעים ביותר. בכל סיפור הוספתי תובנות ומסקנות רבות, שאני מאמינה שיוכלו להעניק לקוראים תמונת מצב על תופעת ההתבוללות על שלל היבטיה בישראל".

 

מה תרצי לאחל לקוראי 'גילוי דעת' לרגל השנה החדשה?

"ראשית אני רוצה להודות מקרב לב לכל חברי המערכת של גילוי דעת, שנתנו לי את האפשרות להביע ולהעלות על הכתב את העיסוק היומיומי של העשייה ולתת במה לארגון. תודה גדולה לישראל גולדברג, שהיה לו את האומץ ואת הרצון להנגיש לקוראים את הסוגיה המורכבת הזאת.

לשנה הבאה נאחל שנה נטולת התבוללות; שנה בה נדע כולנו להבדיל בין הטוב והרע,  בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. וכמובן, שנת בריאות,  בתפילה להקב"ה שיסיר כל מגפה מנחלתנו: את מגפת הקורונה ואת מגפת ההתבוללות, מכל בתי ישראל".

 

את ספרה של ענת גופשטיין ניתן להזמין באתר האינטרנט

 

 

פורסם בעלון השבת 'גילוי דעת'

תגובות