נופלות בין הכסאות
מאז שהיתה נערה, היא נקלעה לקשרים פוגעניים, שהובילו אותה למצבי קצה. כבר בגיל 12 לא נכנסה לבית הספר. כשניסתה להיכנס, העיפו אותה מהשיעור אחרי חמש דקות.
יותר מחמש דקות לא החזיקה מעמד בשום מסגרת, עד שמצאה את מקומה ברחוב. שם לא צריך להתקבל, משם אין לאן להיזרק. וכהמשך ידוע מראש, כמו רוב הנערות בסיכון, גם היא התגלגלה לכפרים.
ההורים היו אובדי עצות. ברווחה ענו שאין להם פתרון לילדה מ'המגזר' הדתי-לאומי (שהרי אצלינו אין דברים כאלו, כידוע).
כששוחחנו איתה בעבר, כשהיתה בת 16, היא לא רצתה עזרה. "טוב לי", היא אמרה. זה לא שהיא שיקרה. היא פשוט הגיעה למצב, שזה בדיוק מה שהיא באמת חשבה. היא חטפה מכות והאשימה את עצמה, עד שהגיעה למצב של סכנת חיים של ממש, ורק אז הבינה, שקיבלה את החיים במתנה.
פצועה וחבולה, היא הגיעה לדירת החירום שלנו. לקח לה זמן להתאושש, ולהילחם על הצדק. הלכנו ביחד איתה להגיש תלונה במשטרה. המשטרה עצרה אותו והעמידה אותו לדין. ואז, בבית משפט – הכל השתנה. הפרקליטות ביקשה לשחרר את הנאשם בתנאים. אכן, מקום המשפט – שם הרשע…
תחושת חוסר הצדק ליוותה אותה והשפיעה עליה, עד שהגיעה למסקנה, שהרשויות לא תדאגנה לה. אבל הכל היה יכול להימנע, אילו רק היו דואגים לה לפני…
אשתי לקחה אותה לאיבחון. כשראתה את תוצאות האיבחון, חשכו עיניה: נערה עם מוגבלות, לפי כל ההגדרות. האבחון קבע בוודאות, שהיא זקוקה להשגחה, ושהיא לא יודעת להבחין בין טוב לרע. מיד בעקבות האיבחון, הגישה אותה העו"ס שלנו, יהודית דדון, להכרה במוגבלות שלה בביטוח הלאומי, וכך היא קיבלה אפשרות לשיקום באמצעות קצבה, המאפשרת לה להשתקם ולבנות את חייה מחדש.
זה הדבר שעליו אנחנו זועקים: נערות מסכנות, שלא מוצאות מסגרת נכונה, מתגלגלות ברחובות או במוסדות של הרווחה. שם לא רק שלא מונעים את הקשרים עם הערבים, אלא אפילו מעודדים אותם. אסור לדבר שם על התבוללות. הרי אנחנו לא גזענים, חלילה… וכך הן מתגלגלות לכפרים ומסכנות את חייהן. נערות שנותרות ללא מענה, אינן מאובחנות ואינן מקבלות מענה לקשיים שלהן. ההורים נותרים חסרי אונים, פונים אלינו, זועקים לעזרה. אך נראה, כי המערכת אטומה וחסרת רגישות.
הגיע הזמן לשים לב לילדים שלנו. כן, זה יכול לקרות בכל מגזר, גם אצל המשפחות הטובות ביותר. חום, אהבה, וטיפול נכון בעת הצורך, יכולים למנוע קשר מסוכן אח"כ. אנא, שימו לב!
פורסם בעלון השבת "מצב הרוח".
