מאחורי הלהבות // בנצי גופשטיין
סיפורו של תינוק שנשבה
את מרבית מילותיו של הטור השבוע אני רוצה להקדיש עבור הודעה מרגשת במיוחד, שקיבלתי השבוע מדוד (שם בדוי) – לשעבר, אחמד (שם בדוי). הנה היא כאן לפניכם, מילה במילה:
"בוקר טוב רבינו. לפני שש שנים בדיוק עשינו את התמונה הזו. בפגישה הראשונה בינינו, באתי אליך כולי מתוסכל עייף ומפוחד. כשקיבלתי את ההחלטה לעזוב את הכפר זה היה ממש טרי. אני זוכר שאמרתי לך: עכשיו אין לי אף אחד. אמרת לי: "דניאל, אל תדאג, אנחנו כאן בשבילך. אמרתי לך "אין לי אחים או מישהו". אמרת לי: "כל עם ישראל אחים", אמרתי לך "אבל אני לא יודע כלום על יהדות", אמרת לי "בסדר, אל תדאג, אתה תינוק שנשבה ונתחיל איתך מאפס". ומאז אתם המשפחה שלי וכל הארגון כמו אחים שלי. מה זה כמו, הם כן אחים. עמדתם איתי ברגעים קשים מאוד בחיים. הפכתם את העולם בשביל שיהיה לי חתונה כדת וכדין. ברוך ה' עכשיו אני במקום שטוב לי. יש לי שתי בנות ואישה שהיא אשת חיל מקסימה. אני עכשיו יודע לעשות קידוש, אני מניח תפילין כל יום והרבה תפילות לעם ישראל. תודה על הכל".
*
אם יש משהו שנותן כוחות, מוטיבציה ואנדרנלין להמשיך ולפעול, למרות כל הקשיים שמערימים עלינו, אלו הודעות כמו זו. לדוד סיפור חיים מדהים. הוא בן לאמא יהודיה ואבא ערבי, שגילה כי הוא יהודי רק כאשר היה בשנות ה-20 לחייו, לאחר שאימו, נפטרה כאשר היה תינוק. הוא גדל במזרח ירושלים, בסביבה עוינת, מלאה שנאת יהודים. לפני שש שנים, סיפר לבחור יהודי שעבד איתו כי אימו הייתה יהודייה. הוא הודיע לו על משמעות הדבר: גם אתה יהודי. דוד החליט לשוב לעם ישראל, וחווה שבעה מדורי גיהנום בחייו. משפחתו איימה לרצוח אותו, והוא איבד כל קשר עם סביבתו והחברה. במשך שבועות ישן ברחובות, וחיפש אחר משפחה חדשה. ואז, הוא הגיע אלינו לארגון להב"ה. השאר היסטוריה. בתמונה: אני ודוד האהוב, באותו מפגש מרגש לפני שש שנים.
שבת שלום.
לדיווחים ותרומות: 074-7871390
להערות: benzion444@gmail.com
