על חילוץ רביעי וכפכפים

בשבוע שעבר פורסמה בערוץ 7 כתבה אודות שלושה חילוצים שבוצעו בידי ארגון להב"ה במשך שבוע אחד. כשעה לאחר פרסום הכתבה, כבר לא היו הנתונים מדוייקים, וכבר  היינו בעיצומו של חילוץ רביעי באותו שבוע. כשהודיה (שם בדוי) יושבת על כיסא נוח במרפסת הדירה עם כוס קפה ביד, היא מתארת את 48 השעות שעברו עליה לפני שהגיעה בבהלה לדירת המסתור של ארגון להב"ה.

את שיחת הטלפון למוקד החירום של להב"ה שהיא עשתה ביום חמישי – היא לא תשכח זמן רב. מספרת הודיה:  "ענתה לי בחורה נחמדה, שניסתה להבין ממני כיצד אפשר לסייע. סיפרתי לה תוך דיבור מהיר וקול חנוק, שניהלתי מערכת יחסים בת שמונה שנים עם ערבי מדרום הארץ, התאסלמתי עבורו ועבור משפחתו כדי שיקבלו אותי ככלתו. בקול חנוק ודמעות זולגות, סיפרתי לה שהוא התעלל בי נפשית, מילולית ופיזית. הגוף שלי כבר לא יכול היה לשאת את האלימות, הסימנים הכחולים מלאו את גופי. הבחורה ממוקד החירום קיבלה את הפרטים והבטיחה שיחזרו אלי בהקדם, ואכן, לא עברו 10 דקות וכבר קיבלתי שיחה מענת, שפתחה את השיחה במלים האלו: 'שלום לך הודיה, אנחנו מכירות! דברנו לפני שמונה שנים ואת לא הייתי מעוניינת בעזרה, נכון? את רוצה כעת עזרה?', היא שאלה; ואני, עם כל המחול שדים שבראשי, משיבה: 'כן!'. ואז הסברתי לה, שאני נמצאת בעבודה של אמא שלי, והוא – הערבי – מחכה בחוץ, אורב לי.

"מרגע השיחה עם ענת הכל התגלגל במהירות מסחררת. בתוך חמש שעות כבר הייתי בדירת החירום! בהתחלה לא האמנתי שהם יצליחו לחלץ אותי. אני בדרום והם מגיעים ממרכז הארץ, והאיום הכי גדול על החיים שלי ממתין לי בחוץ ולא ממהר לשום מקום. אבל אז הבנתי, שנפתח חמ"ל בארגון סביב החילוץ שלי. בשלט רחוק הם הפעילו את אמא שלי, שתבריח אותי מחוץ למקום העבודה שלה עד שהם יגיעו. הם רקמו תכנית שלא מביישת את פאודה. בהתחלה הזמינו לי מונית שתאסוף אותי לסבתא שלי. עם פיג'מה ונעלי בית וראש מורכן נכנסתי למונית, הגוף שלי רעד מהפחד, ולא יכולתי לנשום, כי כל העת אני רואה אותו עוקב אחרי המונית. כשהגענו לבית של סבתא שלי, היא כבר חיכתה לי למטה. הוא ראה את הירידה מהמונית כהזדמנות לגשת אלי. לפתע סבתא שלי, בת 65, שלא רואה בעיניים, הורידה את הכפכף שלה והחלה לרוץ לכיוונו תוך כדי גידופים וקללות שיתרחק ממני. ואשכרה הוא ברח, לרגע אמרתי: 'סבתא, איפה היית עד עכשיו?!'.

"כל הזמן הזה אני בטלפון, מקבלת חיזוק ותמיכה של ענת. סוף סוף יש מישהו, שאיכפת לו מהזעקה האילמת שלי.

בינתיים אספה אמא שלי את חפצי מביתה, ויחד עם הרב של להב"ה, הם חשבו כיצד להבריח אותי מבית סבתי, כשהוא ממתין לי בחוץ ולא מפספס אף תנועה בכניסה לבניין. משום מקום אמא הודיעה לסבתא שתרד אתי מהכניסה האחורית של הבניין, ושהיא נמצאת במיניבוס שהגיע לחלץ אותי. עליתי עם ברכיים רועדות שלא החזיקו אותי ונסענו לפגוש את הרב. מהמיניבוס עברתי לרכב של הרב, הישר לדירת המסתור.

"אם לא היה ארגון להב"ה, בטח כבר הייתי עוד כתבה על אישה שנרצחה על ידי בן-זוגה ונזרקת לפח ההיסטוריה… לפתע נכנסה ענת לדירה ואמרה: 'מי רוצה להצטרף אלי למערת המכפלה?'. ואני קפצתי: 'אני! אני! אני חייבת להודות לה' שעשה לי נס'".

פורסם בעלון השבת "מצב הרוח".