פשוט לאהוב
"אני לא רוצה להיות דתי אך גם לא רוצה להתדרדר לפשע כמו החברים שלי".
הוא ישב מולי וסיפר על היחס של המשפחה והחברה אליו, על ציפיות שהיו לו, חלומות.
נער צעיר בשנות העשרים לחייו, גדל בבית חרדי קלאסי, למד בישיבה טובה וכשקיבל צו גיוס הבהירו לו שאין מצב. הוא נאלץ ללכת לקבן לעשות הצגות וקיבל פטור מהצבא. אבל אז החלו יסורי מצפון והוא רצה להתגייס. אך במשפחה שלו לא קיבלו את הרעיון ודחו אותו. הוא כל כך נפגע מהוריו, הוא החל למרוד, לשבור מוסכמות, התרשל בשמירת המצוות והתחבר לחברה שיושבים על הגדר ומנהלים דיאלוג בין העולמות.
הוא לאט לאט מצא את עצמו מחוץ לגדר, הדבר שהכי כאב לו זה שכינו אותו גוי.
בלהב"ה הוא כבר הבין את ההבדל בין יהודי לגוי, הוא לא רק קירב יהודים אלא הוא בעצמו התקרב ליהדות.
"תעיתי כשה אובד בקש עבדיך כי מצוותך לא שכחתי". טעה זה נכשל, ותעה זה איבד את הדרך. כמו השה כשהוא אובד מן העדר הוא לא יודע לחזור עד שיבקשו הרועה. תועה בדעתו לא יודע את הדרך לעצמו, לכן בקש אתה את עבדך כי מצוותיך לא שכחתי".
הנוער של היום הוא כשה אובד, הוא מחפש את הדרך הישר, הוא מברר מה חובתו בעולמו. הבירור כרוך בשבירת מוסכמות וחציית גבולות. והם כל כך צריכים אותנו המבוגרים.
הנוער של היום כבר לא מקבל דברים כהוויתם; הוא פורץ גדרות עולם, שואל ובודק.
הציבור החרדי היה נוהג לנשל את הנוער שלא הולך בתלם. לאחרונה, יש התעוררות לנושא וחשבון נפש. את הביקורת הנוקשה והוצאה מחוץ לגדר החליפה קבלה והכלה וישנה מודעות.
כמטפלת ומנחת הורים, אני ערה לשיח המתקיים בחברה החרדית על מצב הנוער.
השתתפתי בכנסים וקורסים לטיפול בנוער בסיכון, קמו מסגרות ומענים עבור הנוער. ההורים והילדים כבר לא לבד.
לעומת זאת הציבור הדתי לאומי נוהג כמעט תמיד לסמוך על מוסדות המדינה ובכך מאבד נוער יקר. המדינה מפנה להוסטלים חילוניים אנטי דתיים, שעוזרים להם לחלל את השבת הראשונה ללא הסתרה, ולנערה מישוב בשומרון יש חבר ערבי. נוער הגבעות, למשל, סובל מתיוג ודחיה: מי שלא הולך בתלם ובמסלול הציוני דתית ה"קלאסי", הופך מיד לנוער נושר נוער בסיכון. אצלנו הכל מושלם ואין שיח בנושא. הגיעה העת לתיקון. כי את נוער היקר הזה אסור לאבד. חשוב לגלות אחריות כלפיהם ורק לאהוב.
