שבויה בידיים של אמונה // הודיה רוזין

שבויה בידיים של אמונה/ הודיה רוזין

הבטתי בעיניו ולא מצאתי בהן אף ניצוץ של חמלה.

כל הפינוקים, הפנים הרכות, החנופה והמחמאות נעלמו כלא היו כלל.

זה כאילו איש אחר!

אבל משהו בנפש לא נתן לאסימון הזה ליפול. הוא היה כל כך מתחשב ומבין לליבי, הרהרתי. אמנם, הכל השתנה מהקצה לקצה אבל הזיכרון הנעים מתחילת הדרך פגע במחשבות הצלולות וההיגיון הבריא.

אותות האזהרה איחרו אף הם להגיע מאותה סיבה, זהו אני כבר עמוק בפנים וקשה לי לחשוב על מציאות שהייתה יכולה להיות אחרת.

הדרך שלי לכאן כ"כ שונה ומוזרה ציחקקתי לעצמי, בניסיון להפיג מעט את הסבל והבדידות שהיו מנת חלקי.

למדתי באולפנה טובה, רמה לימודית ותורנית די גבוהה, הייתי תלמידה טובה ומצליחה יחסית, חמישית למשפחה בת 10 ילדים, והייתי די סבבה עם החיים.

הכל זרם כמו שהיה צריך להיות, אבל בפנים העיקה לי התחושה שאני קצת נבלעת בעולם, אני כמו כולם. 

לא שחשבתי ללכת על קשר עם ערבי, אבל כמו שגיליתי בעצמי – מספיק חיוך קטן, מחמאה יפה- וכבר את מרגישה מיוחדת ושונה! זה שובה אותך, וכשאת בתוך קסם את לא רואה את כל התפאורה.

אז נמשכתי אליו, והוא הזמין אותי בפשטות לחוות חוויות חדשות שלא הכרתי, מקומות חדשים ואנשים שונים לפגוש, והעיקר שהכל מתוך בחירה שלי, הוא לא צריך לדרוש.

לאחר כמה חודשים של חוויה הבנתי שאני כבר לא בעלת בחירה, אני שבויה אבל היה לי מאוחר מדי להתחרט והלב החל אותי צובט.

איך הגעתי לזה? מתי נפגשנו? היכן? האמת, ידעתי שעכשיו זה לא משנה, אני כבר בתוך זה, עם תחושה מעיקה והרגשה קשה.

אני אפילו לא חושבת על כל הסבל, המכות, ההשפלות שכמובן אחרי תקופה כבר החלו באות, אלא על עצמי, הערך שלי. הערך שרצה שאמלא אותו וכשלא סיפקתי לו בעצמי- זה הגיע ממנו, מאותו ערבי.

בוםםםם! הוא בעט בדלת בחוזקה. "מה את עושה שם?! את מדי שקטה!"

לא העזתי לפצות את פי, ידעתי שאחרי הצעקה יבואו הקללות והחיפוש המדוקדק וחסר ההתחשבות בין כל חפצי.

הכנסתי את הדף תחת חולצתי בזמן שהוא חיפש במיטתי ושידתי.  

ב"ה הוא יצא כעבור 10 דקות בלבד ולא עשה נזק גדול במיוחד.

ברוך השם חלפו שוב מילים אלו בראשי, שמתי לב שהן יצאו באופן אוטומטי מפי.

אולי מצאתי אותו בחזרה בחיי? את מי שברא אותי ומלווה את כל דרכי?

איזה כיף שלמרות מצבי ברגעים קשים של פחד, עצב ויאוש מתגברים, תמיד ידעתי שם עמוק בפנים שמישהו נמצא ומשגיח עלי מקרוב. 

חלפו כמה שבועות בהם הסתובבתי עם המון מחשבות.

משמעות, רצון, שאיפה בחיים, דברים שעד עכשיו נשארו גנוזים בפנים. 

פתאום גם קצת אופטימיות ננסכה- ישנה נקודת אור קטנה! המציאות המטלטלת שאליה נפלתי הובילה אותי לחזרת הקשר עם מי שיצר אותי!

הוא הביא אותי לעולם, מנשים אותי, וכן, גם גלגל אותי לכאן.

זה משמח למצוא מישהו לדבר איתו, מתוך ים הבדידות והקשיים הבלתי נסבלים.

והנה כבר עוד שבוע עבר, עם מחשבות על יוצרי ובוראי שאיתו אני כבר בקשר יומיומי.

בשבוע שלאחר מכן, צצו אצלי מחשבות חדשות- איך החיים פה לעומת העבר?

במגורים קשים באוהל או בניין, לא משנה, בכל מקרה זו לא דירה מן המניין. 

זרימת מים וחשמל לא תמיד יש, ומערכת ביוב ופינוי אשפה- עדיף כבר להתייאש.

בביתי הקט היו תנאים טובים ומשופרים, משפחה אוהבת ובילויים מהנים.

פתאום נצנצה בי ההבנה- זה לא רק מקרה פרטי שלי, אלא ארץ אחת שחולקת שני עמים בעלי שוני רב בתרבות ובתנאי החיים!

פתאום אני מבינה עד כמה אני מיוחדת ושונה!

אנו היהודים לא כמו כל אותם העמים- גם אלו שחיים בתת תנאים וגם לא כמו אלו העשירים והאירופאים.

יש סיבה מסוימת שבשלה עמים רבים את עמנו שונאים ומנסים בערמה אותנו למחוק ולהעלים.

אולי זו ההצלחה שלנו בהרבה תחומים? ואולי זו הדת שלנו-השונה והמיוחדת, שעליה שמרו במסירות נפש לבל תישכח המולדת.

יש בנו משהו מיוחד- שבגללו אנחנו עם שתמיד היה ויהיה מאוחד.

לקחו לי כמה ימים נוספים לעיבוד המידע ולאחריהם כבר הספקתי לגבש דעה

להיות חלק מהעם היהודי המיוחד זו זכות שלא נפלה בחלקו של כל אחד! 

ולכן לא משנה מה יקרה, על זהותי היהודית אשמור בכל מקרה!

מרגע שהתבהרה לי המטרה, הדרך להצלה הגיעה גם היא די במהרה.

בדרך לא דרך ובסייעתא דשמיא הצלחתי ליצור קשר עם אחד הארגונים המדהימים שמחלצים נשים במצבים כמו שלי.

בסתר הצלחתי להודיע להם על מצבי, מיקומי והרגשתי מבלי שבעלי הבית ירגישו ויחשדו בדבר.

יצרנו תכנית מזהירה שבעז"ה תפעל כמתוכנן כשהכל יהיה מוכן. 

הזמן עד לתאריך שנקבע עבר עלי במתח וציפייה. 

חששות החלו מנקרים בי האם זהו המעשה הנכון עבורי? כן! עניתי לעצמי.

 אז מדוע אני דואגת? ניסיתי לעמוד על הנקודה. 

אולי הפחד מהבמצע שעלול להשתבש? או מפני תוכניתי לעתיד שיכולה אולי לא להתממש? 

אינני יודעת אך אני מקווה שהכל יהיה מאחורי כבר , ושאוכל לדבר על הכל בלשון עבר. 

רק שלא יגלו את התוכנית כי אז… אני מעדיפה לא לחשוב על התפנית.

ההצלה הגדולה הגיעה כעבור שלושה חודשים והמבצע לא היה כה מסובך כיוון שלא היו לי ילדים.

בשעה שתיים אחר חצות, בעוד כולם ישנים ראיתי את הרכב מגיח בין הבניינים. נטלתי את חפציי המעטים וירדתי למטה בצעדים מעט מהוססים. כן, עברתי תהליך עם עצמי והגעתי למסקנה שזה הדבר הנכון, אבל מה יהיה בחיים החדשים? איך אתרגל מחדש לכל הדברים השונים?

המחשבות גרמו לי להתמהמה כמה רגעים, ואז לפתע שמעתי רעשים משונים. 

זהו! אמרתי לעצמי, היעלה בדעתך להישאר פה ולו עוד ימים אחדים? 

לא אין סיכוי! הבהבה מולי התשובה באותיות מאירות עיניים, והמשכתי בדרכי ללא עוד עצירות ביניים.

יצאתי משם בעיניים זולגות והודיה לה' על שסוף סוף חלומי התגשם!

עברו עוד כמה חודשים של התאוששות והסתגלות למציאות החדשה-ישנה אליה חזרתי ביום או בעצם- לילה אחד, לאחר המסע המטלטל שעברתי.

היום אני מבינה שעברתי את כל הדרך הזו כדי שיתבררו אצלי כמה נקודות חשובות בחיים, שבזכות הצורה המיוחדת בה קיבלתי אותן- הן קיבלו משמעות חזקה ועוצמתית.

אני מביטה באושר על ילדי המתוקים המתחנכים בדרך המסורת, התורה והמצוות ומודה על הזכות שיש לי לגדלם בצורה הזאת!

אני מודה כל יום על הערך העצמי שאני ממלאה לי בחיים ללא צורך בהטענה מאחרים.

ועוד דבר חשוב לא פחות,  אני משתדלת להעביר את  המסרים האלו לאחרים, כדי שיזכו לקבל את המתנות המדהימות שאני מקבלת בחיי החדשים, בלי לעבור דרך קשה ומסע כה מטלטל

כמו שעברתי אני.

672

אהבתם?! שתפו ...

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print