מחשבות מליל האסון במירון

מחשבות מליל האסון במירון

מאחורי הלהבות // בנצי גופשטיין

 

מחשבות מליל האסון במירון

 

גם אני הייתי שם, באותו לילה מר ונמהר, בהר מירון. כבכל שנה, הקמנו במקום דוכן של ארגון להב"ה, וראינו את עם ישראל בתפארתו: רבבות יהודים שמחים שהגיעו לציין את הילולת רבי שמעון בר יוחאי, בל"ג בעומר, בו פסקה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. כולנו שמחנו, וזכינו לספוג אהבה גדולה מעם ישראל, כשאף אחד אינו מדמיין שבעוד מספר שעות נהיה מצויים בלב ליבו של אחד מהאסונות הלאומיים הגדולים ביותר שידענו אי פעם במדינת ישראל.

 

ואז הגיעו להן אותן דקות איומות, בהן נודע על האסון הכבד – אנשים מתרוצצים, המוסיקה והשמחה הגדולה הופסקה, והר מירון כולו בוקה ומבולקה. אולם דווקא בדקות האיומות הללו, ניתן היה למצוא תקווה ונחמה; בדקות הללו, הוסרו המחיצות, ניטשטשו ההבדלים בין המגזרים השונים, וכולם, מבלי שאף אחד אמר או הורה, נרתמו יחד למאמץ להציל את חייהם של יהודים נוספים. בעלי כיפות סרוגות, כיפות שחורות, מסורתיים, ליטאים וחסידים, כולם מיהרו לפנות דרך לכוחות ההצלה ששעטו פנימה, סייעו בסחיבת אלונקות – ובכל צורך שנדרש במקום. אלו שלא היה לאל ידם לפעול, החלו באמירת תהילים המונית.

 

כמו תמיד, ראינו את האחדות הגדולה הטבועה עמוק בדי אן איי של עם ישראל – שמתפרצת כמו הר געש, למרבה הצער, דווקא בעיתות מצוקה ומשבר.

 

לצד כל זאת, ולצד הצער והאבלות הגדולה של כולנו על כל 45 הקדושים שנספו באותו לילה קשה, והתפילות לרפואתם של הפצועים והנפגעים, אנו מחויבים, בניגוד לדעה הרווחת, לתור אחר הסיבה לאסון הגדול שפקד אותנו. הסיבה, כמובן, נובעת מדבר שכל עם ישראל צריך להשתפר ולהתחזק בו, ולא חלילה בגלל שליחי הציבור הקדושים שנהרגו, כפי שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות תענית: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא… שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית', הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות…"

 

בדף היומי שנלמד ביום בו נכתבו שורות אלו, יומיים לאחר האסון, אנו למדים על האופן בו נתכנסו המוני בית ישראל בהר הבית ברגלים. הגמרא מספרת כי העם היו "עומדים צפופין ומשתחווים רווחין". רש"י מסביר: "וכשמשתחווים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חברו, שלא יכלם".

 

איני בוחן כליות ולב, ואיני בקיא בחשבונות שמיים. אך כדאי שבתוך חשבון הנפש הנדרש על אשר אירע, נחשוב גם על הר הבית, הלב של עם ישראל, מקום המקדש – שבו לצערנו היה מלא ביום שישי בשונאי ישראל ואף יהודי אחד לא יכל לפקוד אותו. והחי יתן אל ליבו.

 

לדיווחים ותרומות: 074-7871390
להערות: [email protected]

0

תגובות

אהבתם את הפוסט?! שתפו ...

מאמרים נוספים בלהבה